מזה שנים אני מתפלא מדוע הפך "יום ירושלים" ליום שמחה דתי-ימני-לאומי, בעוד שירושלים שייכת לכולם - לכל החפצים בערכי צדק ושלום בעולם.
להבנתי, עלינו להתעלם מעט מאותה מלחמה שעם ניצחונה העצום אנו מתמודדים עד היום... שאין שמחת יום ירושלים שמחה בכיבוש מעבר לקו הירוק, ואין שמחתה שמחת ניצחון מלחמה. ששוחרי שלום הננו.
שמחת חזרת ירושלים לידינו הינה שמחת המפגש המחודש עם המקום אליו ייחלנו בעת שנשרפנו, נסקלנו ונרדפנו בגולה. וכדי להבין את חיוניותה עבור קיומינו - עלינו להתעמק קצת:
לכאורה ערכי הצדק אינם משתנים בעקבות שהות או בעלות על פיסת ארץ זו או אחרת.
גם בסידני הרחוקה וגם בברלין בה הושחת הצדק במלחמת העולם האחרונה - עלינו לשמור על אותם ערכי צדק: שמירת קדושת החיים וערך הזולת, וכל הנובע מהם. וכמובן ערך הבחירה החופשית - המאפשר לנו ואף מחייב אותנו להתנהג בצדק וביושר גם מול פיתויים ו/או רגשות.
זוהי תמצית היהדות אשר ערכיה אינם משתנים. ואם כן קרקע ותחום לשם מה?!
אלא שקרקע נדל"נית היא הדבר היציב ביותר עבורנו כבני אנוש, והקרקע הירושלמית היא זו שאנו מטילים בה עוגן וירטואלי לערכי היהדות. זוהי עוצמתה של העיר עבור בן העם היהודי, שבכל מקום בו הוא נמצא הוא יודע שביתו הרוחני קיים בנקודה ה°31,°35 (בקירוב) על פני כדור הארץ.
המתפללים מבינינו יתפללו תמיד לכיוון ירושלים, ואלה שאינם יישאו אליה עיניהם בשעה שיעסקו במורשת עמם. שאלמלא היו נשואות עינינו אל מקום אחד, לא הייתה לנו אפשרות לשוב ולהתאחד מחדש אחר אלפי שנות הגלות.
אך, אין לקרקע משמעות בלא אנשים ומעשים. אם לא נעצים את עוצמת הרוח בירושלים, לא תיוותר בידינו ירושלים של אור, והתקווה בת שנות אלפיים תיכזב.
זו "קדושת" היהדות: העיסוק המתמיד בערכי הטוב בעולם, ההשתדלות ליישומם, הרחקת התנהגות רעה מקרב העם, והנחלת ערכי הצדק והשלום בעולם. ולא שיש לנו זכות בלעדית על צדק ושלום, אלא שזו מהות קיומנו, ולשם כך אנו ממשיכים להתקיים כעם "יהודי" בארץ הקודש אשר בירתה היא עיר הקודש.
אין לקרקע משמעות בלא אנשים. הולילנד. צילום: פלאש 90
_ _ _ _ _ _ _
הזהב הינו מתכת יפה ונוצצת, אך אפשר להתקיים בלעדיה. כשלעצמה אין בה ערך אמיתי, היא מקבלת את ערכה אך ורק משום שאנשים חשים מכובדים יותר בחברתה. ה'אור' לעומתה - חיוני לחיים ובלעדיו אין קיום על פני האדמה.
_ _ _ _ _ _ _ _
ירושלים אינה עיר בילויים.
הבילוי בימינו, רובו הפגת שעמום ומילוי זמן, ומיעוטו שעת העצמת כוח להמשך עשייה. בירושלים של אור הבילוי הזול פחות מתאים. בירושלים של אור הבילוי משמש כמרווח נשימה לנפש והעצמת הכוח להמשיך בלימוד הצדק, שיפור עצמי, ונתינה לזולת שעיקר החיים בה הם הנאה של עשייה ויצירה של ממש, ולא איזהו מרחב זמן שיש למצוא במה להפיג את שעמומו.
זוהי התסיסה והאנרגיה בירושלים המוארת. לא חיי אלכוהול בלילות של שעמום, ולא מפגן שרירים של רצי מרתון מהירים, אלא התעמקות ויישום ערכי הצדק, עשייה למען הזולת, וחנינת פני גר, יתום ואלמנה.
ואם באנו ליזום פסטיבל "אופרה" בירושלים, זה עשוי להיות דבר רצוי - אך רק אם נשכתב את תוכנם לעידוד צדק ויושר, ולא אהבות נכזבות ומאבקי שליטה נוסח אירופה בימי האבירים, ובוודאי שלא אופרה צלבנית המציגה את צמאי הדם שחרבם שיספה מאות ואלפי יהודים.
ולמרבה בושתה של ירושלים המוארת, היא עומדת להכיל אחת כזו בעוד שבוע, וללא קולות מחאה.
ומשכך, אני מפליג על כנפי הדמיון לשנים בהם ישובו ערכי הצדק לשכון בירושלים, ובעיני רוחי אני רואה אותה כמרכז הרוח הלאומי, הכוללת איזון עם ערכי התרבות והיופי, או אז תהיה כאן סימפוניה והרמוניה של שלום, צדק, יושר, יופי, חכמה ומדע. שזו העיר כלילת יופי.
ירושלים, כמו האור, חיונית לעם היהודי ובלעדיה אין לנו קיום.
_______________________________________________________________
מתוך הבלוג של מתי הורוביץ, אתר הארגון "צו פיוס".