בשבוע שעבר ביקרתי בכנסיה. ישו ומריה היו אקורד סיום מז'ורי למיני מסע שעברתי בקיץ: אימון בהתבוננות פנימה ובדיקה מדוקדקת של כל מה שהרגיז אותי: למשל, יהדות.

אלו המכירים אותי, יודעים עד כמה אני נוטה לפקפק בקיבעונה של הדת, דרך ביטוייה האורתודוכסית להכעיס ותפיסתם העוינת של אוחזי הדת, כלפי כל מי שסוטה במילימטר ממערכת החוקים הנוקשית.

מאידך, מעולם לא הסתרתי שהנושא מרתק אותי. בשנה האחרונה למדתי רבות, משניסיתי להבין את שורשי מהות האמונה. אם בלימודי משפט עברי, דרך שיחות עם דתיים וחרדים ועד לקריאת פסיקות רבנים בחודשים האחרונים.

אציין, שלא הפכתי למאמינה גדולה עוד יותר, נהפוך הוא. אולם, הנבירה הזו הדגישה לי כמה רומנטית יכולה להיות אמונה בישות או רעיון, וחוזקתה עבור יצורים אנושיים שכמונו, הנדרשים להיאחז במשהו, ערטילאי ככל שיהיה.

אחת מחוויות הקיץ הטובות שלי, היתה תפילת ערב שישי בנמל תל אביב, מול הים ובשקיעה. הצטרפתי לחברים יהודים אמריקאים, בחסות "בית תפילה ישראלי". לא האמנתי שרבים שאינם דתיים מתפקדים לטובת שיח אלוהימי כזה. תיירים רבים וטובי מראה, בליל של אנגלית, עברית, יידיש ועוד. חובשי כיפה שאכלו בייגל'ס במהלך התפילה (בתאבון), ארבע זקנות שליהגו בספרדית, שלישיית נשים ותינוק מעורסל, רבנים רפורמים, משפחה תל אביבית ממוצעת עם ילד קטן ותזזיתי, חזנית ועשרות מתפללים מסורתיים. 2 בחורים התנדבו להסביר לי היכן אנחנו בסידור, כי הנוסח והסדר היו שונים ממה שהכרתי. שמע ישראל אחד ושמח הרבה.

המשכתי בשיחה מרתקת עם חבר נפלא מהלימודים, דתי אדוק הנוהג לספר ולעניין אותי אודות הדת ונפלאותיה, כאשר אינה מוגשת באינטרפרטציה ה"רגילה" לדבריו. ככלות הכל, פרשנות היא פרשנות היא פרשנות. רובה ככולה נעשית בידי בני אדם, שאינם שונים ממני או מכם. קראתי, כי תפיסת "החדש אסור מן התורה", אינה אלא סיסמא של יהדות המסרבת להתמודד עם בעיות השעה והמציאות, זו איננה תורת חיים. דוגמאות רבות שנלקחו מן ההלכה הפתיעו אותי: תנו רבנן, משנה ראש השנה ומשנה שביעית (שינויים משום תמורות חברתיות וכלכליות), משנה בכורים (שינויים משום רגישות מוסרית), משנה גיטין (שינויים מפני תיקון עולם), סנהדרין (שינויים מפני דרכי שלום). אף קראתי על ר' יהודה רבי ממודנא, שהיטיב לדבר בשבחה של הגמישות ההלכתית, אחד מגדולי הפוסקים באיטליה בתקופת הרנסאנס. נהניתי לקרוא על פועלו של ר' אליהו בכור חזן. אך בעיקר, נהניתי לקרוא פסיקות רבנים, שמוכיחות שאפשר גם אחרת: הרב גורדון טאקר במאמרו המאלף בכנס התנועה המסורתית מ-2008, או הרב יוסף משאש בתשובתו הנועזת מדוע נשים יכולות ללכת ללא כיסוי ראש.

הצדק היהודי אינו גחמתו של ציבור יהודי מסוים ויחידני, כפי שאנו מורגלים. וכך למדתי גם אני: יש יופי רב ביהדות. חבל ששיכרון כוח מסמא את עיניהם של האמורים לשאת את דבר האל, למאמינים בכך. שהרי, אם אלוהים קיים, האם היה רוצה שינהגו באטימות, כוחניות ורובוטיות טהורה? קודם שנהיה בסדר בינינו, לפני שנהיה עם אלוהים, דומני. לא?

נדרתי לעצמי, שהשנה עוד יותר מבעבר, אמשיך להעמיק בתחום החדש והמעניין הזה. שאומנם, יצר אצלי בתחילה רוגז רב, אך לא בצדק.

סלח לי, כי חטאתי: האמת העובדתית בדבר "יהדות ברת קיימא" תצא לאור. גם אם מימושה יתבטא לגופו של עניין, בכך שנהיה רק קצת יותר טובים אחד לשני. "אפילו" הנזירה המבוגרת והמקסימה בכנסיה, הבינה זאת משהגעתי למפתנה עם צרור שאלות מוזרות, והיא השיבה לי בטוב לב ובעברית חביבה.

שנה נהדרת.

_____________________________________________________________

מתוך הבלוג של דר דגני מאתר הארגון "צו פיוס"