יום בחיי התברואן

תברואן מתעורר בבוקר והולך לעבודה בריא ולעולם אינו יודע באיזה מצב בריאותי יחזור הביתה, שכן הוא חשוף במסגרת עבודתו לאין ספור נגיפים, זיהומים ואי אילו סכנות בריאותיות מדי יום. הוא בודק במסגרת עבודתו כלים סניטריים רבים, לרבות מערכות ניקוז וביוב, שמן הסתם רוב רובם של בני האדם היו מעדיפים שלא להתעסק, כל שכן לעבוד ביום יום.

נושא למחשבה

איזה סוג בן אדם יכול להיות תברואן? כזה שלא חושש להיחשף לחומרים מסוכנים, לעבוד בריחות לא נעימים בלשון המעטה, לבוא במגע עם פסולת מהסוג היותר גרוע ואף לקחת לעיתים דגימות מאותם חומרים לא מזוהים ועוד... אבל השאלה היותר מטרידה היא- איזה סוג  בן אדם, לא חושש להידבק במחלות שקשה אפילו לבטא?

אמיץ או טיפש?

אין ספק, תברואן אינו טיפש, במובן שאינו מבין בדבר. הוא נזקק ללימודי הסמכה במדעי הבריאות ובאיכות הסביבה ואין זה עניין של מה בכך, אך מה גורם לאדם חכם, לבחור במקצוע שבוודאות חושף אותו לסיכונים, כשרוב המקצועות לא חושפים אותו לשמינית מזה? קשה להאמין שיש ריגוש בסוג כזה של עבודה, אולי תפקידו כנותן ביקורת, מה שנותן הרגשה של סמכות היא זו שנותנת סיפוק, אך לא צריך לשלול את האפשרות שזה פשוט מאוד מעניין וזה הגורם המשמעותי.

מתגמל?- לא ממש

היינו מצפים שסוג עבודה כזה לפחות מתגמלת בשכר, מה שנקרא בלשון העם "חצי נחמה", אך השכר אינו תואם כלל את סוג העבודה הזה ובטח שלא את כמות הסיכונים שתברואנים חשופים לה, השכר נמוך למדי ומזכיר במשהו את מצבם של העובדים הסוציאלים במדינה, כלומר לומדים קשה, עובדים קשה- מרוויחים מעט. נושא השכר מקומם מאוד, שכן לא ניתן להתעלם מהעובדה, כי תברואן הוא מקצוע הכרחי היות והוא קשור לבריאות הציבור, בתי חולים, מסעדות, בתי ספר, בתי עסק למיניהם וכמעט כל מוסד שרק ניתן להעלות על הדעת, משתמשים בשירותיהם של תברואנים, כך שלא ניתן להעלות ולו לרגע את האפשרות שהם ילכו ויתמעטו,  אך זהו רק חוסר צדק נוסף.