אמרי שפר י"א סיון ה'תשע"ו
נכתב על ידי: דוד דרומר
תאריך: 17/06/16

והאספסוף אשר בקרבו" (יא, ד(  - אמר ר' אייזל חריף: ה"אספסוף" אלו בעלי אסיפות. טיפוס של עסקנים, שכל פעולותיהם וכוחם אינו אלא באסיפות. מכנסים כינוסים ומושיבים ישיבות...

שלמה המלך אומר "אשת חייל מי ימצא", ובסוף אומר "רבות בנות עשו חיל"- תחליט- קשה למצוא או יש הרבה כאלה?! התירוץ פשוט: בנות (לפני החתונה) - יש הרבה שעוזרות ועושות המון, אבל אחרי הנישואים - האם הן באמת עושות או שהן עייפות ממה שעשו בבית אביהן ?...

שלמות הפעולה מורה על שלמות הפועל.

שמח בחור בילדותך ודע, כי על כל אלה יביאך ה' במשפט. (מעשה אבות)

שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד (ו, ד). יסופר כי פעם אחת עורר לאחד שהיה קורא קריאת שמע וחוזר כמה פעמים על כל תיבה, וכשהלה התנצל על מה שנוהג כך שהרי אמרו במסכת ברכות (ט:) "כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנום", העיר לו החזון איש בתוכחת חן ובחיוך, האם ברצונך להיות ב"הקפאה".

שמעתי דבר נחמד, שכאשר שנים מתחתנים, הרי הם "ביחד" המילה ביחד מורכבת מב' וד', וח' וי' האות המפרידה בין ב' וד' היא ג' והאות המפרידה בין ח' וי' היא ט'. נמצא שכשרוצים לפרק את הביחד, נותנים גט. )הגר"ח קנייבסקי שליט"א(

שמעתי מחסיד ישיש שהרבי ר' בונם זי"ע אמר ליישב קושית הרשב"א ז"ל, מאי טעמא לא מברכין על מצות צדקה, ואמר ז"ל, דאם נצריך לאדם לעשות ברכה על נתינת צדקה כמו על כל מצוה ומצוה, יצטרך להכנה גדולה בנקיות וטבילה, ולומר 'לשם יחוד' בכוונה גדולה, וכדומה, ובין כך, ימות העני ברעב. לזאת לא הצריכה התורה שום ברכה והכנה, כדי שלא יהיה לאדם שום תירוץ שאינו מוכן עוד לעשות ברכה. (שיח שרפי קודש ערך צדקה אות ז')

שמעתי פעם מאת הגה"צ אב"ד פאקש זצ"ל:  הנה כשאנו קושרים קשר תפילין אנו מניחים של יד ראשונה ולאחריה של ראש ,  ואילו כשאנו חולצים את התפילין חולצים קודם את של ראש ולאחר מכן את של יד,  נמצא שאף פעם אין התפילין של ראש לבדו על האדם,  שהרי מניחים אותו לאחר השל יד וחולצים אותו קודם, וכל זה לרמז בא שהראש כשהוא בפני עצמו אינו טוב - מוח לבדו - שכל גרידא אינו טוב,  כי בשכל יכולים לפעמים להפך רע לטוב וטוב לרע,  שמוחו ודעתו נוטים אחרת,ואומרים לו שהדרך ההיא טובה יותר,  אבל השל יד המונח כנגד הלב שאני,  כי לב של יהודי מרגיש על נכונה מהו האור ומהו היפכו.

התורה מעדנת

להלן סיפור המעובד מתוך הספר "להתעדן באהבתך", המצטט מתוך הספר 'דרך עץ החיים ' סיפור מאלף שהתרחש עימו,  הממחיש עד כמה אור התורה מחייה ומעדן את לומדה בעולם הזה, ומאידך ממחיש , כיצד נראה אדם ללא התורה הקדושה :

היה זה בצהרי יום, כאשר הטלפון צלצל. מהעבר השני היה אחד מראשי המוסדות וכה סיפר: אחת הבנות הלומדת במוסדו,  עומדת לבוא בשעה טובה בברית אירוסין עם בן תורה ירא ה' ,  והיום בערב עתידים להיערך האירוסין. אלא מה? החתן יידע את זוגתו לעתיד, כי בעבר סבל ממחלת לב, ובמשך מספר חודשים פרפר בין מוות לחיים, לבסוף, הבריא לחלוטין וכיום אינו סובל ממאומה. בידו מסמך רפואי המאשר עובדה זו. מלכתחילה לא רצה לדבר, אך לאחר שהבין כי הרבנים, שיבואו לאירוסין , ישיחו אודות הנס שנעשה לו לפני שנים, החליט להקדים ולספר בעצמו.

מובן שבני משפחת הכלה נלחצו מאוד . על אתר יצרו קשר עם מנהל המוסד שבו לומדת בתם, כדי להיוועץ עמו מה לעשות.  ברם, הלה, אינו יודע לקרוא מסמך הרפואי, ועל כן ביקש את עזרתי. המקרה נגע לליבי, ומיהרתי להתקשר עם אחד מעסקני הרפואה הידועים בירושלים. הלה חקר על פרטי המקרה, ונתן לי את שמו של פרופ ' מאד בכיר. פניתי להתקשר, אך לא עלה בידי להשיגו. בכל פעם נעניתי על ידי אחת משלוש מזכירותיו, כי הוא עסוק. כאשר חלפה מחצית השעה , והטלפונים לא נשאו פרי,  החלטתי לעשות מעשה. עליתי על מונית ונסעתי אל בית הרפואה בתקווה כי אצליח לאתרו ע''מ שיוכל לומר לי , מה מצב החתן.  כאשר הגעתי לשם, עבר בגווי רעד קל. מולי חלף רופא , שנראה כפרופ . ' הצצה בתג הזיהוי שעל חלוקו העלתה , כי מדובר ברופא אותו אני מחפש. ראיתי בכך את יד ההשגחה, ניגשתי אליו ביראת כבוד וסיפרתי לו, כי אני זקוק לו. הוא שאל מדוע, וסיפרתי לו על החתן והכלה העומדים לבוא הערב בברית האירוסין, כאשר החתן סיפר על בעיה רפואית ממנה סבל בעברו, והכלה ומשפחתה אינם יודעים כיצד להתייחס לכך. באותה עת צעדנו לכיוון המחלקה . המשכתי ואמרתי, כי בני משפחת הכלה מוכנים לשלם ככל שיידרש עבור חוות דעתו אלא שהעניין דחוף ביותר. " ומה אתה רוצה? " חקר, אמרתי לו, כי בכיסי מצוי המסמך הרפואי.  שלפתי מכיסי את המסמך, פתחתי את הדף המקופל, וביקשתי בעדינות, כי יואיל בטובו להעיף מבט ולחוות את דעתו. לתגובתו לא פיללתי בחלומותיי הגרועים ביותר. הלה נעמד על מקומו והתפרץ לעברי: "חצוף שכמוך! פרא אדם, חסר תרבות!" צווח כשגרונו מאדים. זעקותיו הרעידו את הפרוזדור. עוברים ושבים עצרו ממהלכם והתבוננו בנו. הפרופ ' לא נרגע: "איך אתה מעיז לפנות אליי כך, במסדרון?! אינך מתבייש?!". ניסיתי להסביר , שניסיתי לקבוע פגישה דרך אחת משלוש מזכירותיו, אך לשווא.  הלה מיאן להירגע. כאשר הבינותי, שאין סיכוי להרגיע את הפרופ ' שגאוותו נפגעה, הסתלקתי כלעומת שבאתי. כאשר עמדתי לעזוב הגיעה לאוזניי קריאתו של הפרופ' ''בוא הנה לרגע ." נעצרתי,  ולתומי סברתי, כי הוא התרכך, ועתה יואיל לענות לשאלתי.  בצעדים מאוששים חזרתי על עקבותיי וניסיתי להגיש לפניו את הדף, אך הוא, בראותו את הדף בידי, כמעט ולקה בשבץ מוחי בו במקום. הוא צווח כמטורף: "שלא תעז להראות לי את המסמך!  רציתי רק לשאול אותך שאלה ." נעמדתי במקומי, והלה המשיך: "אם הייתי בא לישיבתך, ושואל את ראש הישיבה שלך שאלה בתלמוד כשהוא הולך בפרוזדור, האם הוא היה מסתכל עליי בכלל "?! ליבי התמלא ברחמים על הפרופ ' הגאה וכך אמרתי לו: "פרופ ' נכבד , חבל שלא זכית להכיר את גדולי ישראל. הם היו קשובים לכל שאלה של ילד קטן שתפס אותם ברחוב". דבריי לא התקבלו על ליבו הנפוח.

יצאתי משם ומחשבות געגוע הציפו אותי. נזכרתי בימי צעירותי, כאשר למדתי בישיבת 'קול תורה', בהם הרביץ תורה הגאון 'ר שלמה זלמן אוירבך זצ"ל. פעמים רבות, הטרדנו את ראש הישיבה בשאלות נערים. מעולם לא ראינו אצלו קוצר רוח או חוסר סבלנות, תמיד במאור פנים והיה משיב על השאלות בטוב טעם ודעת. נזכרתי כיצד בימי זקנותו כאשר בחורי הישיבה המבוגרים לא הניחו לאף בחור צעיר לגשת ולהטרידו בשאלות. ידענו, הצעירים, כי הזמן היחיד בו ניתן 'לתפוס ' את ראש הישיבה ולהתבשם מגדלותו וקומת הענק שבו, הוא ברדתו במדרגות או בלכתו במסדרון...

כאשר שבתי לבית, יצרתי קשר עם אותו עסקן רפואי ובישרתי לו,  שלא הצלחתי להיעזר בפרופ ' הנכבד. על אתר הפנה אותי לפרופסור אחר, והורה לי להתקשר למרפאתו. בלב חשש התקשרתי, מעבר לקו נעניתי בקולה של המזכירה. התפלאתי, כאשר המזכירה העבירה אותי ללא המתנה ארוכה, היישר אל הפרופסור, ששאל לרצוני בקול אדיב במיוחד. הוא האזין בקשב לדבריי, וכאשר סיימתי אמר: "אני יוצא לביתי ברגעים אלו ממש, שלח את המסמך לביתי בפקס, וכאשר אגיע בעוד שעה - אעיין בו ואשיב לך מיד ." מיהרתי לעשות כדבריו, וכעבור שעה התקשרתי אליו. בפיו הייתה הרצאה שלימה על המחלה, פרטיה ואופני ריפוייה. בסבלנות החל להסביר לי שלב אחר שלב, את המידע שברשותו. אך אני, שידעתי עד כמה נפשם של בני משפחת הכלה יוצאת לשמוע את התשובה הסופית, לא הייתי מסוגל להאזין לכל זאת. בעדינות קטעתי אותו והסברתי לו כי זקוק אני לתשובה קצרה וחד משמעית לשאלה. האם הבחור בריא כיום, והאם יש ממה לחשוש בעתיד. הוא כעס עליי. "האינך חושב שלכלה מגיע לדעת את כל הפרטים , ?! הגם אם אענה שהחתן בריא, ואתה תלך ותאמר זאת לבני משפחתה הכלה עלולה להיכנס לדמיונות, ולקום בכל בוקר בבהלה, שמא בעלה אינו נושם ." "ובכל זאת שמא תואיל לענות בקצרה, מהי התשובה?", התחננתי. " מוכן אני בתנאי שתבטיח שלא תטרוק את השפופרת ותרוץ לספר למשפחת הכלה ." כאשר ניתנה הבטחתי, נשמעה תשובתו " : הבחור בריא לחלוטין, ואין סיבה לחשוש!". הודיתי לו ולפני שהנחתי את השפופרת, אמרתי: "אדוני הפרופ , ' אני ממש מעריץ אותך ואת היחס שלך' ! שתיקה קצרה שררה, ואחריה נשמע קולו: "אני מבין למה אתה מתכוון, ורוצה לומר לך, כי יש סיבה להתנהגותי השונה מרופאים אחרים. בצעירותי למדתי בישיבה, (*)וכאשר עזבתי לטובת לימודי רפואה, הבטחתי , כי לא יעבור עליי יום בלא לימוד דף גמרא. וזה מה ששומר עליי עד היום. היה שלום!". הנחתי את השפופרת במקומה, ליבי נפעם ונרגש ודמעת התרגשות בעיני י. (*)

אין מטרתנו חלילה לומר שטוב עשה כשעזב את לימודי הישיבה לטובת הרפואה אלא ללמד כי התורה מעדכנת ולכן התנהגותו הייתה שונה מקרב הרופאים האחרים.

איש הדגל (הרב בנימין בירנצוייג)

מעשה מחיי היום יום, סיפר הגה"צ רבי שלום שבדרון זצוק"ל,  המבטא מאד את הצורך של כל אחד מאיתנו, לא לאבד אף פעם גם ברגשי רוממות וקדושה, את המחשבה על הקיום של השני, על ההתחשבות בקיום של השני, שרק כך היחידים יכולים לחיות כחברה בונה ומעצימה.

באחד מבתי הכנסת בירושלים הגיע יום אחד אדם, נעמד במקומו כשמסביבו כמה אנשים רגועים שכמוהו קמו עכשיו משנתם, אלא שהוא החליט באותו יום שהוא 'מלאך' ומשכך ההכנות והתפילה היו בהתאם.... וכך אחרי הכנות הוא לקח את הטלית עצם את עיניו והרים את הטלית מעל ראשו ובסיבוב חד וחזק סיבב את הטלית מסביב פניו כנהוג, ורק שהוא מגודל כוונותיו השתדל לעשות עיטוף זה בכל הכח,  וכך בעוד הוא עומד עטוף בטליתו, שני האנשים הרגועים שעמדו לידו יצאו בדרך לביתם עם עיניים נפוחות שאינם ניתנות לפתיחה עקב ההצלפה חסרת הרחמים שזכו מציציותיו של אותו 'צדיק'. וכך אחר שה'צדיק' נרגע מגודל מצוות עטיפת הטלית, התקדם הלאה לאמירת פסוקי דזמרה, וכך בכל ההתלהבות בקולות וברקים לא 'כמונה מעות'  אלא כמונה פגזים הוא אמר את הפסוקי דזמרה כך שאף אחד בבית כנסת כבר לא יכל לכוון מאומה, וכך הוא הגיע ל'אז ישיר' ושם כידוע כתוב שיש לאומרו בשמחה גדולה כאילו הוא עבר את הים, והוא עשה זאת ממש כאילו יוצא ממצרים רק שהוא לא שם לב שהציבור כבר בשמע ישראל אילץ אותם לעבור יחד איתו את הים! וכשהוא התחיל לומר 'נשמת' שכידוע בספרים שיש ענין לאומרו ברוב עם, וכך כשהחזן כבר מנמיך את קולו ב'גאל ישראל', ה'צדיק' ההוא מחליט לזכות אותם במצווה העצומה והנדירה של אמירת 'נשמת' ברוב עם.  וכך ממשיך ר' שולם לתאר מפעולותיו של אותו צדיק, שהנה סוף סוף הגיע הוא לתפילת הלחש והלז חיפש לו פינה בה הוא יוכל לקיים בהידור את 'כל עצמותי תאמרנה' והמקום היחיד שהוא מצא זה במעבר קרוב לכניסה לבית כנסת שם לא צפוף ואין סטנדרים שמפריעים לתפילת ה'כל עצמותי תאמרנה' שלו, וכך הוא התעצם בתפילתו ללא משים שהציבור כבר גמר התפילה וא"א לעבור, עד יעבור 'זעם'!

אומר ר' שולם, יש לזכור תמיד גם כשאדם מגיע לדרגה גבוהה הוא צריך לזכור שאסור שזה יהיה על חשבון השני אסור לפעול עוולה על השני! לכל אחד יש את הדגל שלו את הזהות והקיום שלו! אדם תמיד חייב להרגיש את השני גם כשעוסק במצוות ובכל מצב חובה להרגיש את השני ולכבדו! ההנחה הפשוטה שיש קיום של אחרים לידי, היא הערובה לחיי אנוש תקינים וראויים

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/


 
אודות המחבר

דוד דרומר מנהל של חברת "אורי עוז הפקות",מיזמים חינוכיים,קשרי קהילה ומשימות לאומיות.

המאמר הודפס מאתר portal-asakim.com - אתר מאמרים עסקיים ומקצועיים
http://www.portal-asakim.com/Articles/Article48947.aspx