פעמים רבות עולה השאלה איך עוברים מציור מתוך התבוננות (הסתכלות בטבע, העתקה מתמונה או צילום) לציור "מקורי".
(מטבע הדברים אין אני בטוח בתקפות של האבחנה הזו... השנה התקיימה בפריז התערוכה היקרה אי פעם, בשם "פיקאסו -המורים" - ובה הוצגו ההשפעות על היוצר שהוא אולי המקורי ביותר בתולדות האומנות. "השפעות", קרי הווריאציות שלו -העתקים שלו לעבודות של גדולי הציור).
אין מתכון אחיד למעבר הזה. אבל אוכל לציין דרכים אחדות: הרבה פעמים הצייר עולה על גדותיו. גם כשהוא מתבונן הוא מכניס את עצמו אל תוך האוביקט (בעצם זה תהליך שקורה בהכרח בכל עבודת ציור).
האמפרסיוניזם סימן את התהליך הזה בתולדות האומנות: פתאום הצבעים מפעפעים החוצה, הם פחות מנסים לדייק את האובייקט, ויותר לסמן את ההרגשה של הצייר בעת הציור(או הפיסול).
הצייר חורג מגבולות האובייקטים והראליזם כדי ליצור תחושה ריגשית (ולכן בהכרח במהלך ההוראה אני לפעמים צריך לדבר יותר על רגשות ועל התחושות שהציור מעלה בי - מאשר על מונחים טכניים)(ציור נס ציונה).
דרך אחרת שאנו משתמשים בה בעיקר בציור ראליסטי (אבל במקרה זה גם בציור מופשט - כפי שרינה מראה), היא טכניקה של קולאז': אנחנו שוברים את המציאות לשברים (במקרה של ציור ראליסטי - הרבה פעמים עושים שימוש בצילום - כדי לחקור צדדים טכניים כהבעה, תנועת גוף, קומפוציזיה וכו') ואז מרכיבים את השברים ויוצרים עולם פנימי בציור - בעל מבנה ריגשי וחזותי חדש).
דרך נוספת לחדור למעמקי הציור המקורי היא הדרך של מה שקרוי "הציור האינטואיטיבי". לעיתים אני נותן (גם לילדים), מספר צבעים ומבקש מהם לצייר עם האצבעות: למרוח בצורות שונות את הצבע. לעתים נחליט על איזה שהוא מבנה של סדר, אבל פעמים רבות ההנחיות הן מופשטות יותר, ורגשיות יותר.
מטבע הדברים כל הדרכים הללו לצייר הן סכמות: המציאות של הציור והיכולת לביטוי עצמי בציור נוזלית הרבה יותר וקשורה בתמיכה במרכיבים הרגשיים של הצייר ושבירת מחסומים, ולאו דווקא בטכניקה זו או אחרת.