טיפוס הרים תפס תאוצה בשנים האחרונות ברחבי העולם. מידי שנה מגיעים להר האוורסט, הוא הגבוה בעולם, כ- 25,000 מטיילים. בדרך אל ההר נתקלים המטיילים בבתי מלון, חנויות מזכרות ומסעדות. מאות בודדות מתוך המטיילים הרבים מנסים לטפס עד לפסגת ההר שגובהו 8,848 מ'.

הר הקילימנג'ארו מתנוסס לגובה של 5,895 מ' ומידי שנה עשרות אלפי מטפסים מנסים להגיע אל פסגתו. יורם קראוס, מנכ"ל חברת ניהול הפרויקטים SMS, אומר כי הטיפוס לפסגת הר זה הוא קל מבחינה טכנית, הגישה אליו נוחה וקיימים בו מחנות מסודרים ללינה, עובדה שהפכה אותו לפופולארי בקרב מטפסי הרים. אך מה שנתפס כקל יחסית, הופך את הטיפוס על ההר למסוכן. הגובה ומזג האוויר הקשה בפסגת ההר הובילו להכרעתם של מטפסים שלא היו מנוסים מספיק או שהיו פזיזים ולא הקדישו מספיק תשומת לב לסכנות. מטפסים שונים אף מצאו את מותם בעת ניסיון לטפס על ההר.

באזור הרי האלפים הייתה ההתפתחות המשמעותית ביותר בתחום טיפוס ההרים. המון-בלאן המתנוסס לגובה של 4,807 מ' ופסגות מאתגרות אחרות בהרי האלפים, מושכות מידי קיץ עשרות אלפי מטפסים.

תחום טיפוס ההרים תפס תאוצה בארצות הברית והתחרותיות בין האמריקאים לבין האירופים ובין האירופים לבין עצמם, הביאה להפיכתו של טיפוס ההרים לענף ספורט בין לאומי. ברחבי כל העולם מטפסים מחפשים מסלולים קשים שניתן לכבוש בזמן הקצר ביותר וקירות גבוהים לטיפוס עליהם.

מסע שבע הפסגות הוא מסע ארוך, מסוכן וקשה במהלכו מתקיים טיפוס לפסגה הגבוהה ביותר בכל אחת משבע היבשות. המסע הפך בשנים האחרונות למסלול הבגרות של מטפסי הרים ברחבי העולם והוא מצריך מחויבות גדולה לאורך שנים. עבור המטפסים שיעמדו באתגר, מסע זה יהווה סגירת מעגל חיים ארוך בפסגות ההרים. שבע הפסגות הגבוהות בכל אחת משבע היבשות השונות הן אוורסט באסיה- 8,848 מ', קילימנג'ארו באפריקה – 5,895 מ', אלברוס באירופה- 5,642 מ', אקונקאגואה בדרום אמריקה- 6,956 מ', דנאלי (מק'קינלי) בצפון אמריקה- 6,195 מ', וינסון באנטארטיקה – 4,686 מ' וקארסטנס באוקיאניה- 4,884 מ'.

טיפוס הרים הוא ספורט אקסטרים וכמו כל ענף אחר המשתייך לספורט אקסטרים, גם בטיפוס הרים קיימות סכנות. גורמים שונים אינם תלויים במטפס וסכנות קיימות גם כאשר המטפס הוא מיומן ומחזיק ביכולת טכנית גבוהה וכושר גופני מתאים. במהלך טיפוס הרים עשויות להתרחש סופות שימנעו המשך התקדמות, מפולות שלגים, פציעה של אחד מהחברים בצוות ומצבים אחרים. על מנת לצמצם את הסכנות בעת טיפוס הרים, מדגיש יורם קראוס כי חשוב להתאמן הרבה, להחזיק בהרבה סבלנות, להיות בעלי כושר גופני טוב ובעלי היגיון בריא.

טיפוס הרים מתאים לגברים ולנשים והוא ענף ספורט בו הישגיהן של הנשים אינם פחותים מאלה של הגברים. קיים יתרון בטיפוס הרים לאנשים בעלי מבנה גוף רזה, כאשר היתרון בולט עוד יותר בטיפוס קירות או בטיפוס צוקים. משקל עצמי קטן יותר להעלות אל ראש ההר, מצריך פחות כוח מן השרירים. יורם קראוס אומר כי הטיפוס מצריך יכולות פיזיות ומנטליות רבות, אשר משתכללות ככל שמתמידים יותר.

יורם קראוס מציין כי העוסקים בטיפוס הרים חייבים להקפיד על איכות האוכל ועל כמות האוכל שאוכלים. ביום טיפוס ממוצע יכול מטפס הרים לשרוף כ-10,000 קלוריות. אחד הסיפורים המדגישים את חשיבות ההקפדה על המזון הנכון הוא סיפור המירוץ לקוטב הדרומי. בשנת 1911 יצאו שתי משלחות אל הקוטב הדרומי מתוך מטרה להיות הראשונים שיגיעו אל יעד זה. המשלחת של רואלד אמונדסן הנוברגי והמשלחת של רוברט פלקון סקוט האנגלי. אמונדסן למד מהאסקימוסים מה עליו לאכול ודאג לבשר כלבי ים ושומן ליוויתני והשתמש בכלבי אסקימוסים. סקוט לעומתו החזיק באוכל מערבי כמו דייסה וביסקוויטים והסתמך על סוסי פוני. לאחר 81 יום הגיע סקוט יחד עם אנשיו לקוטב הדרומי, שם מצאו את הדגל הנורבגי.  בשלב זה כבר סבלו סקוט ואנשי המשלחת האחרים מתת תזונה ומחסור חמור בוויטמין C. בנוסף, לא נותרה להם כמות מספיקה של דלק לבישול ומזון על מנת להצליח לחזור. חמישה חודשים לאחר שיצאו לדרך מתו סקוט ואנשיו, זאת בעודם רחוקים רק ב-18 קילומטרים מבסיס האם בו מחסן גדול של מזון שקברו שנה לפני. אמונדסן בזמן זה עשה את דרכו לטסמניה במטרה להיכנס להיסטוריה כאדם הראשון אשר הגיע אל הקוטב הדרומי.