עם תום מלחמת האזרחים החלו רוכבים או מה שנהוג קאובויס לחצות את אמריקה לאורכה ולרוחבה עם עדרי הבקר שלהם. מגפי הבוקרים שנהגו לנעול לא שירתו את המטרה. הרכיבה הממושכת והארוכה בתנאי שטח קשים: נהרות, ואדיות, הרים, אזורים בעלי צמחיה סבוכה ועוד הצריכו נעלים עמידות יותר ממה שהיה מקובל באותה עת. בסביבות שנת 1870 לקח יוזמה רוכב צעיר ופנה לסנדלריה בבקשה שיצרו לו שפיץ מחודד בקצה המגף ועקב שתופס את הרגל. המטרה של השינוי הייתה לאפשר לו להחליק לתוך מגפי הבוקרים בצורה הקלה ביותר. כמו כן, אפשר השינוי תפיסה טובה של העקב בעת רכיבה מאומצת ומהירה.
הסנדלר עיצב מגפים גובהות שמגיעות עד לברך על מנת להגן על רגלי הרוכב מפני שיחים קוצניים, נחשים, גדרות תיל ושאר מיני סכנות. הסנדלר חיבר רצועות עשויות מעור פרד כדי שיהיה אפשר למשוך את מגפי הבוקרים עד הברך. מגפי הבוקרים שהיו מיוצרות מעור קשה הגנו על רגלי הרוכב. מגפי הבוקרים נתפרו בצד החיצוני שלהם כדי לשמור על העור בצורה טובה ולמנוע קריסה של העור והידבקות שלו לרגלי הרוכב מה שהיה יוצר חיכוך תמידי עם הרגל ופוצע את הרוכב. מגפי הבוקרים החדשות ענו על כל צרכי הבוקר: הרכיבה בשטח קשה, קרקוע של עגל, משיכת הסוס בשטח קשה ועוד. עיצוב המגף איפשר למקם אותו בארכוף באופן בטוח מה שהפחית את הסכנה התמידית והממשית שארבה לרוכב: ליפול מסוס דוהר ולהיתפס בצד הלא נכון של הארכובה.
הזוג הראשון של מגפי הבוקרים היו ללא סגנון או עיצבו מיוחד. כאמור, הם נועדו לשרת מטרה מסוימת. הם היו כלי עבודה יעיל ומחדשני מבחינת הפונקציונאליות שלו והגנה על הרוכב. הם נועדו בראש ובראשונה לשמור על בטיחותו של הרוכב בזמן שהוא רוכב שעות על גבי שעות בכול מזג אויר נתון על גבו של הסוס. מגפי הבוקרים החדשות זכו לפופולאריות בקרב הרוכבים שאימצו אותם כחלק אינטגראלי מציוד החובה של הרוכב ממש כמו הלאסו, האוכף, הרובה שלו, המטפחת והאקדח. באותה תקופה כל זוג של מגפי בוקרים הותאמו לרגלי הבוקר. שנים אחר כך, החלו לקום חברות שייצרו את מגפי הבוקרים ייצור המוני.