|
הלכת פז-גז בבית המשפט העליון |
מאת: דר' אבי אלתר, עו"ד + רו"ח (משפטן) טארק דיביני (29.11.06)
נפל דבר בעולם המסים. פסק דינו של בית המשפט העליון מיום 20.11.2006 בעניין פזגז ואמישראגז הטיל פצצה שתוצאותיה יורגשו הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך. פסק הדין יצר שורה של תקדימים: שלילת האפשרות לתבוע הוצאות בגין שיערוך הפיקדונות מלקוחות; תשלום מס מיידי בגין המקדמות הנגבות מלקוחות בגין צריכה ואשר תוחזרנה ללקוחות בסוף תקופת ההתקשרות; קביעת שיעור הפחת בגין מוני הגז על 7% ולא 14% כפי שביקשו חברות הגז. ואולם, ההלכה המשמעותית ביותר בפסק הדין ובעלת המשקל הפרקטי הכבד ביותר נוגעת לניכוי הריבית על הלוואות שניטלו לשם חלוקת דיבידנדים. נפל דבר בעולם המסים. פסק דינו של בית המשפט העליון מיום 20.11.2006 בעניין פזגז ואמישראגז הטיל פצצה שתוצאותיה יורגשו הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך. פסק הדין יצר שורה של תקדימים: שלילת האפשרות לתבוע הוצאות בגין שיערוך הפיקדונות מלקוחות; תשלום מס מיידי בגין המקדמות הנגבות מלקוחות בגין צריכה ואשר תוחזרנה ללקוחות בסוף תקופת ההתקשרות; קביעת שיעור הפחת בגין מוני הגז על 7% ולא 14% כפי שביקשו חברות הגז. ואולם, ההלכה המשמעותית ביותר בפסק הדין ובעלת המשקל הפרקטי הכבד ביותר נוגעת לניכוי הריבית על הלוואות שניטלו לשם חלוקת דיבידנדים.
בסוגייה אחרונה זו, פסק בית המשפט, כי אין התיר בניכוי את הוצאות המימון בשל ההלוואה משום שהיא לא שימשה ליצור הכנסה אלא לחלוקת דיבידנד. בית המשפט מצא כי קיים קשר מיידי וישיר בין ההלוואה לבין חלוקת הדיבידנד ולפיכך, למרות שלחברה היו מספיק עודפים, לא הייתה כל אפשרות לייחס את ההלוואה לפעילות השוטפת ולראות בדיבידנד כאילו חולק מתוך הכספים של החברה.
למה החלטה זו בעייתית? קחו לדוגמא חברה שנצברו בידיה רווחים של 20 מיליוני ₪ והיא מחליטה לחלק 15 מיליוני ש"ח כדיבידנד לבעלי המניות. מכיוון שהמזומנים מושקעים בדרך כלל בפעילות השוטפת נוטלת החברה הלוואה מבנק בסכום של 15 מיליוני ₪ ומחלקת אותו לבעלי המניות. בית המשפט לפי הלכת פז-גז קובע כי כל הריבית על ההלוואה לא תותר בניכוי, ויש לשים לב כי מדובר בסכומים משמעותיים ביותר.
אם כן, האם יש להפסיק לחלק דיבידנדים? עד כמה תהיה להלכה זו השלכה על הפעילות בשוק ההון?
סביר להניח, כי חברות לא מעטות אשר חילקו דיבידנדים בעבר יתקלו בקרוב בטענות מצד רשויות המס לאי התרת הוצאות המימון בניכוי, דבר אשר יגדיל את הוצאות המיסים וינגוס בחלק מרווחי החברות, ואולם ההשפעה העיקרית שעלולה להיות נוגעת להרתעתן של חברות מחלוקת דיבידנדים בעתיד וכך יכולה להיגרם פגיעה במשקיעים בשוק ההון אשר ימעטו לקבל תשואה ממשית על השקעותיהם!!!
אנו בדעה כי חשוב מאוד לקחת פסיקה זו בחשבון אך אין לראות בה סוף פסוק. יש לשים לב כי החלטת בית המשפט אינה שוללת באופן מוחלט את ניכוי הוצאות הריבית בגין הלוואות אלו. השופטת עדנה ארבל מצהירה בהחלטתה, בריש גלי, כי היא מאמצת כלל צר למדי ומחמיר משום שלא הוכח בפניה, עובדתית, שיש מקום בנסיבות העניין לאמץ כלל רחב יותר, כך לדוגמא לא השתכנעה השופטת כי קיימים בחברה רווחים ניתנים לחלוקה.
לפיכך, אנו ממליצים לחברות המעוניינות לחלק דיבידנד שלא לבצע את הפעולה באופן "בוטה" שיש בו כדי לקשור את נטילת ההלוואה לפעולת חלוקת הדיבידנד. כך לדוגמא, ניתן יהא לצבוע את העסקה באופן כזה שההלוואה תשמש לפעילות השוטפת ואילו הרווחים הצבורים ישמשו לחלוקת הדיבידנד. כמו כן, תקופת צינון עשויה לסייע בניתוק הקשר בין חלוקת הדיבידנד לבין נטילת ההלוואה. גם חוסר התאמה בין סכום ההלוואה לבין סכום הדיבידנד יש בו כדי לנתק את הקשר בין חלוקת הדיבידנד לבין ההלוואה. כל אלה בתנאי שלחברה ישנם מספיק רווחים לחלוקה.
מצד שני יש לתהות, האם המבחן הצר שאימץ בית המשפט יביא להכרה בהוצאות ריבית בגין הלוואה שנטלה חברה הפסדית אשר חילקה דיבידנד מתוך רווחי השנתיים האחרונות ובעקבות כך נאלצה ליטול הלוואות למימון הפעילות השוטפת?
|