יצאה שנה, באה שנה, אני כפי ארימה (ואזעק "לאן לעזאזל הולכת המדינה?!"). באה העת לסכם, ועמכם הסליחה. אמנם מדובר בחילופי השנים האזרחיות (ולא מאד יהודי מצידי לנהוג מנהג גויים ומינים), ואמנם זה קרה כבר לפני שבוע (להצתה מאוחרת יתרונות משלה), ועדיין היתה זו גם שנת הפתיחה של העשור השני במאה החדשה ובמילניום החדש-דנדש שלתוכו פסענו בחדווה ובדיצה (ובאימה מפני באג 2000, ובתקווה לקראת נתב"ג 2000) רק לפני, ובכן, אחת-עשרה שנים. אז לפחות יש עילה לסכם, תירוץ.
בעיתונות בת זמננו, תירוץ הוא באמת כל מה שנחוץ כדי לפרסם משהו. כל דבר.

אבל האמת היא שלא מתחשק לי לסכם, להיפך: מתחשק לי לא לסכם. אני לא מרגיש שתקופה תמה ועידן חדש מתחיל, אלא שהזמן פשוט ממשיך בשלו, מבלי לעצור ולסכם סיכומים מלאכותיים, ואני תקווה שכולכם (טוב, חוץ ממשה קצב) שותפים לתחושתי. ואכן בערב הסילבסטר, יימח שמו וזכרו (ובאמת אני בקושי זוכר משהו מהמסיבה ההיא), רציתי פשוט להמשיך בחיי כמות שהם, ולהתייחס לכל עניין חילופי הספרה האחרונה בתאריך של הצ'קים כאל עקה טכנית זוטרה, ריקה ממהות.
אז נגמרה 2010. ביג-דיל. והחלה 2011. אפשר לחשוב.

סביבי נפרדו אנשים מ-2010 ברגשות עזים, או בחיקוי של רגשות עזים, כאילו הם מאד רוצים שיהיו להם רגשות עזים כלפי 2010 אבל אין להם - לא עזים כפי שייחלו שיהיו הרגשות שלהם לגבי 2010, על כל פנים. רובם הצמיד לשנה המסתיימת סופרלטיבים כגון "מזעזעת" או "נפלאה", אף לא אחד מהם השתמש בלוואים בגוני אמצע אפרוריים כמו "סבירה", "נחמדה" ואפילו "סתמית". העם צריך את השנה המסתיימת שלו בקצה הסקאלה, אחרת הוא מרגיש שהרג את הזמן בלי לעשות לו וידוא הריגה.

והאמת היא ש-2010 הייתה שנה רגילה. כמו בכל שנה התרחשו בה אירועים טובים ורעים, והיא נשזרה הצלחות ואסונות פרטיים, לאומיים ובינלאומיים. תינוקות נולדו וקשישים הלכו לבית עולמם (ולהיפך), עבדנו, השתעממנו, נהנינו ושיקרנו שאנו נהנים, התרגזנו וצחקנו. פוליטיקאים המשיכו לרמות את כולנו, סקנדלים התפוצצו, צבאות נלחמו, דאגנו לכנרת, הרגשנו שאיבדנו את התקווה, הכרזנו שלעולם לא נאבד את התקווה, וגלעד שליט שוב נשאר בשבי (קללה עסיסית לבחירתכם).

כולם גם שיחררו צרורות איחולים מופרזים ומופרכים ל-2011, כביכול אם יקדמו אותה בברכה חמה משהו-אקסטרה-אורדינר, מובטחת להם בריאות טובה שבצידה זיווג משמיים, תועפות פרנסה, זכייה בלוטו, ואם אפשר גם שלום עולמי (או סתם להחליף אוטו. בעצם, עיזבו שלום עולמי, תביאו את האוטו). למעשה, הם כמעט התחננו אליה, ל-2011 האמורפית, שתהיה טובה אליהם, בדומה לאישה מוכה שבעלה נכנס הביתה, וכבר היא משפילה מבט ומשתדלת להפוך לחלק מהקיר, יודעת שגם הערב תחטוף.
במילים אחרות: אף אחד לא באמת מאמין ש-2011 הולכת להיות שנה טובה, אבל אף-אחד גם לא רוצה להכיר את הצד הרע שלה, אז אנשים יוצאים מגדרם האיחולי כדי לעשות מין פוליסת מנחוס.

פחות מעניין אותי הצורך (הבנאלי למדי) של אנשים בפרט ושל כלי תקשורת בכלל בקרנבל חילופי השנה הזה, כמו שמרתקת אותי העמדת-הפנים שמלווה אותו: ברור למדי שאנו חיים לפי יממות (היום והלילה מורגשים פיסית), ודאי לפי שבועות (כולנו זקוקים לשבת שלנו), אבל חודשים אף-אחד לא באמת מרגיש (בשביל זה המציאו את לוחות השנה ואת מע"מ), וודאי שאיננו מרגישים את חילופי השנים.

עונות, לעומת זאת, אנו מרגישים. כשחם חם, כשקר - ובכן: גם חם. לפחות אצלנו, לפחות ב-2010, שמבחינה עונתית היא השנה הארוכה בהיסטוריה האנושית. רק עכשיו נהיה סתיו, ולפי השעון הביולוגי האזורי, 2011 אמורה בעצם להתחיל באזור מרץ 2011. הכינו את השמפניות, הסילבסטר האמיתי יתקיים ב-28 בפברואר.

שתי מילים מסתתרות מאחורי כל סיכומי השנה, מאחורי כל משפטי הזמן באשר הם, כמו "איך שהזמן עף", "אנחנו לא נהיים צעירים יותר", "רק אתמול היית תינוק" ואפילו "השבוע הזה טס לי". הצימוד הממזרי "פחד מוות". כל סיכומי השנה נובעים ממנו, ומתכתבים ישירות עם כל קמט חדש, עם צמיג המותניים שכבר לא יוסר, עם העין והנפש ההולכות ונלאות, עם הזדחלותה השקטה, הערמומית והמנחמת של הזקנה, היא הפרומו הגדול של המוות.
שתהיה לכם שנה מצוינת!