חוק הנוטריונים הישראלי שנחקק בשנת 1976 העניק לבעל מקצוע המעניק שירותי נוטריון את המסכות המשפטית החזקה ביותר שאין לערער עליה, בכל הקשור לביצוע תרגום מסמכים, תרגום משפטי, או אישורי נוטריון עבור מסמכים שונים. שכרו של נוטריון מוגבל וקבוע בחוק, וכוונתו של המחוקק הייתה להעניק לנוטריון סמכויות רבות הדומות לאלו של השופט, אותן נמנה בהמשך, כך שבדומה לשופט יוכל הנוטריון להיות מנוטרל מכל השפעות שכר והטבות שונות.

באופן כללי, מלאכתו של נוטריון בעת תרגום מסמכים דומה יותר לזו של שופט משר למלאכתו של עורך דין. אמנם נוטריון הוא עו"ד העוסק בתחום מעל לעשר שנים, ואולם בעבדותו הוא ממלא תפקיד שיפוטי - לדוגמה, אישורי נוטריון המיועדים לאישור הנכונות של תרגומים. אישורי נוטריון עבור תרגום מסמכים או תרגום משפטי נועדו לאשר שהתרגום מהימן. בכך, דומה מלאכתו של נוטריון לזו של השופט הפוסק בעניינים מסוימים. בדומה להנחה המשפטית שפסק דינו של השופט הוא האמת שנחרצה, כך גם נוטריון עבור תרגום משפטי מהווים אמיתה שקשר לסתור אותה.

דמיון נוסף בין מלאכתו של נוטריון בעת תרגום מסמכים ועבודתו של השופט קשורה לשכר שהשניים מקבלים עבור העבודה שלהם. בעוד שהשופט מקבל משכורת מטעם המדינה, נוטריון מקבל את שכרו מהלקוח ששכר את שירותיו הנוטריוניים עבור תרגום משפטי או אישור מסמכים. הנוטריון הוא למעשה איש מקצוע עצמאי, בעוד שהשופט שכיר, לשניהם יש מגבלות שכר בחוק - עו"ד יוכל לדרוש כל סכום שהוא עבור שכר עבודתו, בעוד שלנוטריון יש מגבלות שכר הקבועות בחוק.

בדומה האגרה הניתנת בבתי המשפט עבור שירות משפטי, כך גם קיימת מעין אגרה המהווה תעריף קבוע עבור שירותי נוטריון. מעבר לתעריף הזה, בדומה לשופט, אסור לנוטריון לדרוש ולקבל שכר כלשהו בנוסף לתקרת השכר. הסיבה לכך טמונה ברצון של החוק הישראלי לנתק את הקשר שבין סכום התשלום לאיכות השירות