לעזאזל. לפעמים הדעת פשוט לא מסוגלת להבין מדוע ממשלה יהודית בארץ ישראל מקבלת החלטות כאלה. קבוצה של שרים, חרדים ברובם, הנלחמים חדשות לבקרים על שמירת הצביון היהודי של המדינה בנושאים של שבת וכשרות, מפרה בבוטות ובנבזות את אחד מחוקי התורה הברורים ביותר. כיצד ממשלה נבחרת במדינה דמוקרטית, מעיזה לסלק 400 ילדי עובדים זרים בחזרה לארצות המוצא של הוריהם, שהם עצמם מעולם לא גדלו בהן, ישראלים לכל דבר, שכל חטאם הוא בכך שהוריהם לא החזיקו באישור עבודה חוקי בזמן הוצאת 'פסק הדין' הדרקוני, ובכך שטרם מלאו להם 18 שנים.

הרבה עזות מצח נדרשת בשביל מהלך כזה, שמנוגד לכל שכל ישר ומצפון אנושי. קשה לי להבין מדוע מחליטה ממשלת ישראל להיטפל דווקא לחוליה החלשה ביותר בחברה, ילדיהם של העובדים הזרים שמעמדם לא הוסדר, ולגרשם אל ארצות שאינן אפילו ארצות המוצא שלהם, וכל זאת בטעמים של 'שמירת המאזן הדמוגרפי'.

האם 400 ילדים הם איום על הדמוגרפיה היהודית? אותם 400, מתוך 1200 שהיו אמורים להיות מגורשים בשלב הראשון, ורק בזכות מאבק של אנשים ופעילים שאכפת להם, זכו ל'חנינה' ומעמדם הוסדר? הרשו לי להרים גבה ולגחך. ממשלת ישראל, שבמשך שנים ממשיכה במדיניות 'הדלת המסתובבת', בה היא רודפת אחר עובדים זרים שלא זכו למכסת עבודה, ובמקום להסדיר את מעמדם ולקבוע מכסות למהגרי העבודה, כמו שאמורה לעשות כל מדינה המתיימרת להיות 'נאורה' ו'דמוקרטית', שולחת אותם לביתם וקולטת עשרות אלפי עובדים חדשים במקומם. ומדוע?

הגירה היא עסק רווחי מאוד. העובדים נדרשים לשלם סכומי כסף מופרכים ומופרעים על מנת לזכות באישור עבודה בארץ, שהולכים לחברות כוח האדם שמגלגלות מליונים על חשבונם. לחברות אלו, כמובן, אינטרס מיוחד לגרש כמה שיותר עובדים, בשביל להביא כמה שיותר עובדים במקומם, ובכל סיבוב כזה הם מצליחים לשכנע את הממשלה להמשיך במשחק הזה.

נושא מהגרי העבודה הוא נושא מסובך ומורכב, שאין זה המקום לדון בו. אני רוצה להתמקד בעניין אותם ילדים, ישראלים לכל דבר, דוברי עברית, שרוצים להתגייס לצבא מתוך תחושת שייכות למדינה ורצון לתרום לה. לחלקם גם שמות ישראלים. חלקם בטח דוברים עברית טובה יותר מאשר ישראלים יהודים רבים, על אף או אולי למרות קשיי השפה וההסתגלות. הילדים הללו הם יותר ישראלים מאשר בני המדינה ממנה הגיעו הוריהם. הם רוצים לקשור את גורלם עם גורל מדינת ישראל, יותר מאשר רבים מחבריהם היהודים כאן, ומה הם מקבלים בתמורה? סטירת לחי מצלצלת ממשלת ישראל.

רק עצם המחשבה שאיבדנו כאן 400 חיילים וחיילות מצויינים בפוטנציה, ואחרי זה הולכים ומתלוננים על אחוזי הגיוס הנמוכים ועל הירידה במוטיבציה לשירות משמעותי, אוחזת בי פלצות. המציאות זועקת לשמיים. כיצד נפל דבר בישראל? כנראה ששרי ממשלת ישראל, שתמכו בהחלטה, אחוזי בלהות מכך שיום אחד אותם ישראלים פטריוטיים יחליטו לקשור את חייהם בחיי העם היושב בציון. כאילו שאין גרים במדינה הזו, כאילו שאין תורה, כאילו שאנחנו עצמנו לא היינו גרים בארץ מצרים, כאילו שאין בעיות דמוגרפיות אמיתיות להתמודד איתן.

ומה היה קורה אם נגיד, חלק מאותם ילדים היה מחליט להתגייר? האם אז היתה נחה דעתם של שרי האלפים, או שמא היו עדיין מסתכלים עליהם כיהודים סוג ב'? האפליה לא נגמרת לעולם, אלא אם מחליטים לשים לה סוף. גם לא צרות העין וגבהות הלב.

שנזכה להיות בני חורין באמת, כי גרים בארצנו אנחנו עדיין, ועבדים לאטימות וליצר

מאת: עמרי די-נור
מתוך הבלוג של עמרי דינור באתר צו פיוס.