רבות הטענות על כך שהשיח הציבורי בישראל רדוד. בעיניי, הסיבה העיקרית לכך נעוצה בזה שקשה למצוא אנשים שיבחנו את הנושאים לעומק לפני שהם מביעים דעה. לרוב, הנטייה הפוליטית/חברתית/דתית היא שמכתיבה מה כל אדם יגיד על נושא מסוים. כאשר זה המצב, נוצרים מצד אחד נימוקים דחוקים כדי לייצג דעה מסוימת ומאידך התקפות לא מוצדקות על הצד השני ש"מעז" לחשוב אחרת. ניתן לראות את התופעה הזו הרבה מאוד בכנסת. גם בעיתונים היא קיימת, שם היא מתבטאת בצורה הכי מובהקת אצל הכותבים הפובליציסטים וברמה בולטת פחות בבחירה של ביטוי יחיד בתוך כתבה (שמאל סהרורי או ארגוני זכויות אדם? פעילי ימין או נערי גבעות?) ובבחירה על מה לדווח בהרחבה ומה לדחוק לעמודים האחוריים. הרמן הסה (סופר בתקופת מלחמות העולם) קרא לפובליציסטים של גרמניה בשנות ה-30 "סנגורים של של אידיאולוגיות מתיישנות והולכות". אמנם, אנחנו רחוקים מהשפל הזה, אך סנגורים של אידאולוגיות למיניהם שכיחים מאוד אצלנו.

ג'ורג' אורוול קרא לתופעה 'לאומנות'. במאמר מאלף ("על הלאומנות") הוא מסביר שבכל אחד מאיתנו יש לאומנות במידה כלשהי ובקשר לנושאים מסוימים הקרובים לליבנו. תמיד יש משהו שיגרום לנו להביע דעה ללא מחשבה אובייקטיבית, תמיד יש בנו דעות קדומות. ברור שהשאיפה היא לצמצם את הדעות הקדומות שלנו עד כמה שניתן ולהתבטא בצורה חסרת פניות על סדר היום הציבורי, אך המציאות היא שזה קיים בכולנו.

השיח הציבורי אליו אני מייחל הוא שיח דינמי, רענן ומפתיע. שיח בו הכל ייתכן - חרדי דוגל בגיוס בני ישיבות, חילוני תומך באמירת תהילים בצפירה ומתנחל מודה שיש במדינה אפליה מובנית נגד ערבים. אם נרצה לתת לזה שם - יושר אינטלקטואלי. שיח ציבורי שכזה לא רק יהיה הרבה יותר עמוק, אלא גם הרבה יותר מעניין.

נלקח מתוך "הבלוג של אלחנן הורנמן". אתר הארגון "צו פיוס".