פורים שבת זכור: זכור אל תשכח! (הרב יוסף ויצמן )
נכתב על ידי: הרב יוסף ויצמן
תאריך: 27/07/08

שבת זכור פורים

בכל שנה ושנה מחדש מהדהדת באזנינו הקריאה - זכור! עלינו לזכור, ולא רק את אשר עשה לנו עמלק, אלא את כל העבר שלנו כעם יהודי עלינו לזכור. הזכירה איננה רק מצווה ככל המצוות, אלא היא תכונה יסודית בהיותנו עם יהודי, ותנאי הכרחי לתיקון העתיד, כפי שהורה לנו הבעל שם טוב ש"בזכירה סוד הגאולה": רק על ידי שנזכור את העבר נזכה להיגאל בעתיד.

להבדיל, מספרים על נפוליאון שהגיע ערב אחד לרובע היהודי וראה להפתעתו שכל בתי היהודים חשוכים וקודרים, וכל בני הקהילה התכנסו בבית הכנסת והם קוראים שם קינות בקול בכי לאור נרות מעטים. נכנס נפוליאון לבית הכנסת, ושאל מה פשר האבל הכללי. כשאמרו לו שנחרב בית המקדש בירושלים וכמעט כל עם ישראל נפל בשבי והוגלה מארצו, השתומם נפוליאון ושאל מתי קרה הדבר הזה, וכיצד ייתכן שלא שמע על כך בדיווחים השוטפים שלו על הנעשה בעולם. היהודים ענו לו בהיסוס שהחורבן הזה קרה לפני יותר מאלף וחמש מאות שנה... נפוליאון התרשם עמוקות, ואמר: רק עם היודע לזכור את חורבנו במשך כל כך הרבה מאות שנים, יזכה גם לראות את בניינו המחודש.

מהו, אם כן, כוחו של הזכרון?

באופן פשוט ניתן להבין כי כאשר אדם זוכר את העבר הוא יכול ללמוד ממנו לקח כיצד להתנהג בעתיד. אדם שהחמיץ דבר מסויים וחווה על בשרו את כאב ההחמצה, לומד מכך להבא לנצל את הרגע שבו צריך לעשות מעשה; אדם שנכווה מתופעה מסויימת, ילמד לקח להתרחק ממנה ומהאנשים שקשורים אליה; וכמובן: אדם שהתנסה בחוויה חיובית, ישתדל לחזור עליה בצורה האופטימלית. גם עם ישראל כעם מצווה לזכור קודם כל כדי ללמוד לקח מן העבר להווה ולעתיד: אנו חווינו על בשרנו את המחיר הכבד של שנאת חינם, של עזיבת התורה והמצוות, של הסירוב לשמוע בקול הנביאים; אנו חווינו על בשרנו גם את התוצאה של ההטמעות בגויים, את התוצאה של השקיעה בסיר הבשר של הגלות, את האנטישמיות הגואה שטורחת להזכיר לנו בכל פעם מחדש שאנו עם נבחר, עם סגולה בעל תפקיד וייעוד מיוחדים, וגם אם נרצה לשכוח זאת לא נוכל...
אך נראה שיש למצוות הזכרון משמעות נוספת. ההבדל בין אדם שזוכר את עברו, לבין אדם שאינו מתאמץ לזכור, איננו רק הבדל של חכמת חיים, מי למד יותר לקחים מן העבר. ההסתכלות של שני אנשים אלו היא שונה מן היסוד.

אדם שאינו מאמין בבורא העולם ובשליחות שהוא מטיל על הברואים, רואה את עצמו כאילו נולד באופן אקראי בנקודה מסויימת על ציר הזמן, הוא מבלה את חייו בשיטוט סתמי בעולם, ולאחר כך וכך שנים הולך לעולמו בנקודה אקראית אחרת על ציר הזמן.

לעומתו, אדם מאמין תופס את העולם באופן אחר לחלוטין: הוא נולד דווקא בנקודה מסויימת שבה בחר הקב"ה להביא אותו לעולם, כדי שיקיים שליחות מיוחדת שהוטלה רק עליו, ובמהלך השליחות הזו יעבור את תקופת חייו וילך לעולמו בנקודה אחרת על ציר הזמן, שבה הסתיימה שליחותו.

ממילא, אדם מאמין - שרואה את חייו כמהלך מתמשך של שליחות וייעוד, רואה משמעות וחשיבות גם בציר הזמן ובמיקום שלו בתוך ציר הזמן הזה. הוא רואה את שליחותו שלו כחלק משרשרת ישראלית המתחילה מאברהם אבינו דרך כל הדורות כולם, ודרך אישיותו שלו, ועד לגאולה השלמה שבה יושלם התיקון והייעוד של כל הדורות. אדם כזה זוכר את העבר, כי הוא אדם שרואה גם את ההווה כמחובר לעבר ולעתיד. וממילא הזכירה איננה רק חכמת חיים, אלא כדברי הבעש"ט - "בזכירה סוד הגאולה", זכירת העבר נותנת משמעות גם להווה כשליחות נצחית שהיא מחוברת לעבר וממילא גם לעתיד - עד לגאולה השלמה במהרה בימינו.
ומכאן נעבור להמשך במגילת אסתר

הרקע, כידוע, הוא הצהרת כורש המתירה ליהודים לעלות ולבנות את בית המקדש החרב. או אז עולים יהודים מבבל ומתחילים לבנות את החומה, אך הבניה בירושלים נעצרת, וזה ע"י שני גורמים. הראשון הוא עם ישראל עצמו שלא נרתם לקריאת כורש לעלות ולבנות את ירושלים, אך ישנם, להבדיל, גורמים נוספים המפריעים, גורמים מן החוץ, מן האמות הסובבות את ישראל, והנה בתוך עיכוב זה הנמשך תקופה לא קצרה, מחל לעלות אט-אט כוחו של המן

המן הרשע , הוא למעשה, הביטוי הראשון להופעת האנטישמיות במלוא תוקפה וכיעורה, הוא חותר להשמדה מוחלטת של "מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד ושללם לבוז". עד הילד היהודי האחרון עד השערה האחרונה שלא תישאר. להמן יש גם "ייחוס" מיוחד, הוא מצאצאי עמלק.

עמלק, כפי שהזכרנו מספר פעמים, מתעורר כל אימת שעם ישראל מתעורר קדימה וחותר לבניית מקדש. כל מתי וכל זמן שיש התעוררות בעם ישראל הכוח העמלקי מתעורר ונכנס לפעולה מחדש וזוהי נקודה חשובה מאוד שיש לזכור.
בתורה כתוב לנו שעמלק הגיע לאחר שבני ישראל יצאו ממצריים והמצרים טבעו ובני ישראל אמרו כולם ביחד את שירת הים.

הנה למשל, לאחר שירת הים, שענייה הוא מתחילתה ועד סופה בית המקדש העומד להיבנות כך נאמר בשירה "זה א-לי ואנווהו" – ומתרגם אונקלוס: זה א-לי ואבנה לו נווה, ואבנה לו מקדש,

והסיום – "מקדש ה' כוננו ידיך ה' ימלוך לעולם ועד " ואז פתאום מתעורר עמלק ובא על ישראל להילחם בהם ברפידים.

הנה עם יוצא ממצרים, משעבוד ארוך, ושירתו אינה על הניצחון שלו ועל השאיפה שלו למחות ולהרוג את כל המצרים שעינו אותם כל כך הרבה ואלו שסייעו בידם – אלא שאיפתו לבנות את המקדש, שדרכו ייקרא בשם ה' א-ל עולם. עם ישראל רוצה להקים מקדש כי הוא מבין את תפקידו לאחר יציאת מצרים, שבכדי שכל העולם ייצא ממצרים ובכדי שמצרים תצא מהעולם – צריך להמליך מלך אחר על העולם וצריך להמליך מלך שימלוך על כל העולם כולו לעולם ועד. עם ישראל מקבל על עצמו תפקיד זה.

הנה כי כן, ישראל הולכים לגלות אחר שירת הים, שהקב"ה הוא הבורא והוא אינו מנותק מן העולם, אלא אדרבא – יש לו מקום לשבתו שמשם תצא תורה לכל העולם, או אז יוכלו כל העמים לקבל בשורה זו.
ומיד לאחר סיום שירה זו מגיע עמלק לרפידים. ומשם ישראל פוגשים ונלחמים בעוד מספר הזדמנויות, בחרמה, ואח"כ בימי אגג בגלבוע, ועוד פעם בשושן, כשהמכנה המשותף לכל מלחמות עמלק בישראל הוא שהם אינם נערכים באותו מקום, עובדה המצביעה כי אין לעמלק שום מגמה גיאוגרפית כללית או מדינית כנגד עם ישראל.

אך זאת מגמתו – להכות באותו עם המופיע בימי חייו ובבשורתו לעולם את האינסוף. עמלק אינו מוכן לקבל כי קיים בעולם עם נצח, המוביל את כל העולם לאינסוף ב"ה. ועל כן רואות עינינו שכל מלחמות עמלק בישראל אינן מלחמות שיש להן טעם ברור שבגינו נערכת המלחמה. עמלק מופיע ככח נבזה המכה באותם "נחשלים אחריך" כשהעם "עיף ויגע" – ואולי אדרבא – בזה שהוא מכה באותם "נחשלים" – הוא גורם לעם להיות "עיף ויגע". אין לו לעמלק תפקיד פוזיטיבי-חיובי, אלא הוא מהווה ככח הבוחן את עוצמתם של ישראל.
והנה, כשמולך מלך על ישראל, שאול המלך, שוב מופיע לו עמלק. הפעם בערי הגלבוע, ושוב מופיע עמלק במקום שלא שייך לנחלתו, ושוב בניית המקדש נעצרת (שכן ההשתלשלות הטבעית של העניניים, הייתה צריכה להיות, שלאחר כינונה של מלכות תהיה חתירה לבניין מקדש)

הנה כי כן – עמלק נמצא בכל העולם. והוא מופיע בשיאו כשעם ישראל הולך להופיע את שם ה' בעולם, וככל שעם ישראל מתקרב יותר לכך – כוחו של עמלק הולך וגובר.

בתקופה מאוחרת יותר, מופיעה קריאת כורש להקים בית מקדש בעולם. כורש מבין שבכדי לשחרר את העולם מרודנותו, צריך לתת לאומה הזו להקים מקדש.

כורש מבין שבזה שהוא ייתן לישראל את המנדט הזה להקים מקדש – הזכות תהיה שלו באותם רגעים. ואז חייבת להיווצר המפלצת הזו עם החיישנים העמלקיים, שפועלת שלא ע"פ ההגיון, בכדי לעכב מהלך זה.
כאן המקום להביא הערה מאלפת של אחד האדמורים על דברי רש"י על הפסוק "וישמע יתרו". שם, כזכור, שואל רש"י, מה שמועה שמע ובא? ומשיב – שמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק".

שאל אחד האדמו"רים – מדוע נאמר "מלחמת עמלק"? היה לו לכתוב "נצחון ישראל על עמלק"? על כך השיב אותו אדמו"ר: יתרו אכן שמע דברים רבים, אך על מה בעיקר שמע? מה היה הגורם או הגורמים המרכזיים שגרמו לו לבוא – זו שאלת רש"י.

על כך משיב רש"י שהיו אלו שני גורמים: הראשון זוהי קריעת ים סוף. שכן קריעת ים סוף זהו נס השונה במהותו מכל הניסים. הוא נס, שישראל האמינו כבר בעצמם, שהרי לולא אמונה זו – הם לא היו מתחילים להיכנס לים ודווקא כניסתם של ישראל לים סוף מכח נחשון בן עמינדב שהיה בראשם ומכח אותו נחשון שנמצא בכל אחד ואחד מאיתנו – הוא שגרם להם, שייקרע להם הים.

שכן כל זמן שאין ישראל מאמינים בכוחם של עצמם – אין טעם לניסיו של הקב"ה. שהרי אין עם שיבטא אותם בפועל. זהו הביטוי של "שמע קריעת ים סוף". זו שמיעה מרשימה יותר מכל מכות מצרים.
יתרו גם שמע על "מלחמת עמלק", כשכוונת הדברים היא שאכן יתרו שמע על מלחמות רבות בהיסטוריה, אך על מלחמה נבזית שכזו – הוא עוד לא שמע. שפלות של "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך" – הוא עוד לא פגש.

ביטוי לכך נמזג בדברי חז"ל "אשר קרך בדרך" – משל לאמבטיה רותחת שקפץ אחד לתוכה, שאע"פ שימות – בכל זאת קרר את האמבטיה. הוא הדין עמלק שקפץ לאמבטיה הרותחת של ישראל שעל אף שיודע שזהו סופו שהוא הולך לאבדון למוות – אך אין הדבר מטריד אותו שכן זהו עניינו – למות ולהמית. (ממש כמו שעושים הערבים ועוד הם צועקים לפני מותם "אללה הוא אכבר" הם מאמינים שהם הולכים בשם האלוהים!
יתרו ששמע את קריעת ים סוף ומלחמת עמלק – מסרב להיות קשור להופעה העמלקית בעולם והולך לו לדבוק בישראל.

הרב יצחק ניסנבוים שהיה מגדולי והוגי דור שלפני השואה והשואה הוא גם הגיע לארץ ישראל והתגורר בה, קיבוץ "בארות יצחק" קרוי על שמו. כאשר הוא שמע את המצב של הילדים באירופה הוא חזר לוארשה לפני השואה והיה שם בשואה עצמה ושם הוא נישלח לטרבלינקה כשהוא למעלה מגיל שמונים.

בשנת תרע"ג בוילנא: פנו אליו יהודי העיר ובקשו בקשה מהרב שאם כבוד הרב יוכל לאמר בדרשתו שהילדים לא ירעישו כל כך בקריאת המגילה כאשר השליח ציבור אומר את שמו של המן. שאי אפשר להתרכז במגילה.

אמר להם הרב ניסינבוים: אני אעשה את זה.

והוא עמד ודרש לציבור והדרשה כתובה בספרו: תרע"ג וילנה: הוא עמד על הבימה ואמר ילדים יקרים תשמעו את המילה המן תכו חזק חזק חזק אתם יודעים למה?

כדי שההורים שלכם ישמעו אתכם לפני שהם שומעים את קולו של המן והוא סיים את דרשתו וירד.

תרע"ג וילנא 25 שנה לפני השואה.


 
אודות המחבר

הרב יוסף ויצמן שליט"א
ראש כולל והמרכז ללימודי יהדות "תורה ודעת"
מחבר הספרים רבי המכר:
"ברית יצחק" - בנושא ברית המילה לפי הצד ההלכתי והרפואי.
"מערכי תורה" בסוגיות שונות בתלמוד.

מרצה בכיר בארגונים שונים ובמקומות ואירועים פרטיים בכל הארץ לפי תיאום מראש. השיחות מרתקות ומאתגרות את הקהל למחשבה ועניין. ההרצאות מתובלות בסיפורים אמיתיים הנמסרים בצורה מעניינת אותנטית ובלתי נשכחת.ועוסקים במגוון נושאים כמו יהדות, פסיכולוגיה , רפואה ומשפטים , זוגיות וחיים יותר טובים
המסר מועבר בצורה בהירה ומובנת למגוון אנשים וגילאים מכל שכבות האוכלוסייה.
משפט המפתח של ההרצאות הוא : גם הנשמה צריכה אוכל והמח מזון..
לפרטים יעוץ והזמנות טלפון: 052-8144488

המאמר הודפס מאתר portal-asakim.com - אתר מאמרים עסקיים ומקצועיים
http://www.portal-asakim.com/Articles/Article1679.aspx