הספר להיות אלוהים, חלק שני, עמוד 195

אחת השאלות הכי עתיקות בעולם היא, האם העולם הזה הוא רק חלום? ואם זה חלום, אז מי חולם אותו? ואם זה חלום, האם החולם קיים, ואיך הוא קיים? ואם העולם שלנו רק חלום, אז מה קורה במציאות האמיתית?

אם אנחנו אומרים שהעולם שלנו חלום, אז אין הבדל בין החלום למציאות. אז מה אמיתי? ואולי זה חלום, בתוך חלום, בתוך חלום עד אין סוף? ויבוא מישהו אחר וישאל, האם זה בכלל משנה שאנחנו בתוך חלום?

אם אין כלום, אז איך נוצר משהו? אם לא היית קיים קודם, אז איך עכשיו אתה קיים? אם האדם רוצה לדעת, מה יקרה לו אחרי שהוא ימות, הוא צריך לדעת מה היה לפני שנולד. אם האדם לא יודע איך נוצרה הטרנספורמציה ביצירת התודעה שלו, אז הוא לא יוכל לדעת מה יהיה אחר כך.

אם לאדם טוב, אז טוב לו בכל מקום, ואם לא טוב לו, לא יהיה לו טוב במקום אחר. ולא יעזור לו להתאבד, כי הרצון ותחושת הקיום שלו ממשיכים איתו לאן שהוא ילך.

אם האדם מבין שהוא נמצא בתוך חלום עצמי של עצמו, חווית המציאות שלו משתנה. ובחוויה הוא יתייחס לחיים אחרת, יהיה לו לאן לברוח. אם האדם רוצה להתעורר מהחלום, הוא צריך להפעיל את השכל, להבין שזה אחד, ואז הוא יתעורר. כל פעם שאתה זוכר שזה אחד, אתה מחוץ לכל החלומות.

אם היית חווה שאתה עצמך בוחר עכשיו את המצב, אז לא הייתה לך התנגדות כבמאי של הסרט.

ובכל מקרה נשאלת השאלה, האם המציאות שלנו היא יותר ממשית מהחלום? ואיך אפשר לדעת? ואם אני בתוך חלום בעולם הזה, האם אני יכול להתעורר למציאות האמיתית? ובכלל איך נוצר החלום של המציאות הזאת? האם מישהו בכלל נרדם, ואיך הוא נרדם.

ומי שיתבונן יראה, כי אין שום הבדל בין העולם הממשי שלנו, לבין העולם הממשי של האדם שנמצא בתוך החלום. ואיך בודקים? באמצעות התבוננות פנימית, להסתכל עמוק, עמוק, עמוק לתוכך, אבל כל כך עמוק, עד שתגיע למהות הראשונה של כל הדברים. אם האדם יבדוק את המהות של הדברים, בסוף הוא יגיע לאחד, ואז הוא יצא מהחלום.

האדם אומר למשל, אם הכל זה כלום, אז מדוע אני חי? ואם זה לא כלום, אז גם בשביל מה הוא חי? אלא שיש שני פרספקטיבות, האחת חיצונית, אם תשאל, למה אני חי? תמיד תהיה לך עוד שאלה. אבל מפרספקטיבה שנייה, אם אתה מבין שזה כלום, אז אין לך שאלה מדוע אתה חי. והאדם לא מסופק מהתשובה הזאת, כי היא לא נכונה, למה? כי כשהאדם נאחז במשהו, תמיד הוא יחשוב, אולי זה לא נכון. כי אם האדם נאחז בתשובה כל שהיא, תמיד תמיד יהיה לו ספק.

מי שרוצה לחוות עוד יקומים, שפשוט ילך לישון.

מי שרוצה לדעת ולחקור בקשר למציאות, צריך להתבונן פנימה, לאני שלו, עד לקצה הראשון של התודעה העצמית שלו. לבדוק, מי הוא זה שיודע שהוא קיים, ולנסות להבין מה קורה שם. תבדוק, מה גורם לכך שאתה יודע שאתה קיים? מי יודע שהוא קיים? אם תבדוק זאת, אתה תגלה, שאתה זה צורה של זמן ומקום, ושהקיום שלך לא מחוייב, ואתה יכול להיות קיים וגם לא קיים, ושיש אני ולא אני, ויש מחוץ לאני וללא אני, ואז זה אומר שאין הבדל בין האני ללא אני, אתה מגלה שבמהות שלך אין הבדל בין אני ללא אני, דהיינו כלום.

למשל האדם חולם חלום, ובחלום שלו אנשים מדברים ומתכננים תוכניות, ואז האדם פתאום מתעורר מהחלום וכל מה שהאנשים תכננו ודברו הכל נעלם. וכך במציאות שלנו, האדם מתכנן כל מיני תוכניות ולמעשה הוא תלוי בזה שחולם אותו.

האדם לא יכול להתפלל לאלוהים, כי למעשה אלוהים הוא זה שגורם לאדם להתפלל אליו, למעשה אלוהים מפעיל את האדם.

בשורש אין הבדל בין האני ללא אני, והמקום והזמן הם גם רק צורות שונות, שמתאחדות לישות אחת שהיא חסרת המקום והזמן.

אם היינו מאחדים את כל הדברים, ומגיעים לשני ישויות, אז היינו אומרים שיש משהו שמקיף אותם. אבל כאשר הגעת למקיף, שמקיף את הכל, אז הוא עצמו המקיף. כאשר מבינים שהכל אחד, אז למעשה מגיעים למקום שאין בו בתוך, לפני, מגיעים לאחד שאין בו צורה ואין בו הגדרה.

יש את הנפרדות, שבה דבר שונה מדבר. ולכל הדברים ששונים, יש מכנה משותף שמקיף אותם. וכאן נשאלת השאלה, האם נעצרנו? במבט אחד אפשר להגיד לא, נקח קבוצה שתכיל את סך כל הדברים + המקיף שלהם. אם הפזאל הוא החלקים שלו אז סיימנו, אבל אם הפזאל הוא לא החלקים שלו, אז יש קבוצה גדולה יותר שמקיפה את הפאזל + החלקים שלו.

אחרי שהאדם מבין שזה אחד, אז הוא מבין שוב שזה אחד, ומבין שוב שזה אחד. מצד אחד מה זה משנה? אם אתה לא יודע, זה לא משנה כמה אתה לא יודע. אם אני לא יודע שום דבר, אז איך אפשר עוד יותר לדעת שום דבר? אבל אפשר להגיד גם, עד כמה חזק אצלך הלא יודע. אתה גם יכול להיות בכלום, וגם להיות כבר 30 פעם בכלום.

ההבנה הזאת משחררת אותך מהשאלה, למה אני חי? למה? מצד אחד שאתה מבין שיש עוד אחדות ועוד אחדות, אז לא משנה כמה תשאל, אתה אף פעם לא תגיע לתשובה. ומצד שני אומרים לך, יש אחדות, בסוף אין שאלה.

כשהאדם שואל, למה אני חי? מה משמעות החיים? למעשה האדם מניח שיש סוף, הוא מניח שתהיה תשובה שלא תהיה עליה עוד שאלה. אם האדם היה בטוח שעל כל תשובה שיתנו לו, תמיד תהיה עוד שאלה, אז הוא יפסיק לשאול. אז אם האדם מבין זאת עד הסוף, הוא מבין שהוא תמיד חי, ומצד שני, זה כל רגע אחד חדש.

האדם תמיד רוצה להבין, ואיך מנטרלים את הרוצה להבין? על ידי ההבנה שהכל אחד, ואין שאלה.

אם מבינים שאין לזה סוף, ותמיד יש עוד מקיף, ועוד מקיף, ועוד מקיף, אז מצד אחד מבינים שאין תשובה, אבל מצד שני גם אין שאלה. כי כל האפשרויות נכונות וגם לא נכונות, זה גם קיים וגם לא קיים, גם יש סיבה וגם אין סיבה. ואז האדם יכול לשחק באמצע.

אם האדם בטוח שאף פעם לא תהיה לו תשובה, וכן הוא בטוח שאין שאלה, אז הוא משחק באמצע.

מצד האמת, כל מה שקורה לך בחלום, הכל קיים כל הזמן, ואתה כל פעם חווה משהו אחר. מה זה נקרא להבין את המציאות? הכוונה תסתכל על זה מכל נקודות המבט, אבל כדבר אחד. מה זה אומר? גם תחווה את המציאות מנקודת המבט שלנו, גם מנקודת מבט שאין זמן ומקום, גם מנקודת המבט של מה שיש לפני האחדות, שאין הבדל בין הלפני ואחרי, וגם מנקודת המבט שהאדם חולם חלום והכל ממשי לו - תחווה את כל הפרספקטיבות, ותבין שאין הבדל ביניהם.

לדוגמא, כיום האדם חושב או שהוא בחלום או שהוא במציאות. אבל אני מנסה שתבין שאתה תמיד בחלום ואתה תמיד במציאות. ככול שהאדם יהיה בטוח שהוא תמיד בחלום ותמיד במציאות, אז הוא תמיד יחווה שהוא תמיד במציאות ותמיד בחלום בו זמנית.

אבל יש לשים לב שהאחדות של המציאות, לא קיימת בו זמנית עם המציאות שלנו, כי באחדות של המציאות אין זמן כלל.

המאמר מאת להיות אלוהים + מאמן אימון אישי ייעוץ / אליעד כהן - www.EIP.co.il | ייעוץ אישי להיות אלוהים

הכנס לאתר ותהנה מעוד מאמן אימון אישי על פסיכולוגיה, משמעות, איך אפשר לדעת ..., לא יודעים, חיים ועוד ...