בנימה אישית:
"אנו שמחות לבשר לך כי מתוך מאות הטפסים שהגיעו למשרדי "החברה הגיאוגרפית", נבחרו המועמדות אשר יזומנו ליום המיונים של "מלכת המדבר 2011 אל ממלכת שבטי הנשים ביונאן, סין – ואת ביניהן! ברוכה הבאה."
וואו מדהים איך היקום עובד בשבילי :-) - עד לפני שבועיים לא חלמתי אפילו להיות מלכה של איזשהו מדבר או בכלל ופתאום - שניה אחרי שהרעיון עולה לאויר, חמשתינו, חברות יקרות ואהובות, נרשמות למסע ומתקבלות למיונים מבין מאות נשים.
"אין צורך להתכונן במיוחד" נאמר בהזמנה, רק להציץ בפייסבוק ולהתרשם ממסעות קודמים, להכין דרכון ורשיון נהיגה בתוקף, שתי תמונות ולהצטייד באנרגיה חיובית ורוח טובה של כיף והנאה.
עד כאן נשמע פשוט ואפשרי.
ואני, שהחלטתי לשים את הדחיינות מאחוריי ולהכין מבעוד מועד את הכל, דואגת ליום חופש מהעבודה במועד ובודקת יומיים לפני שהכל קיים:
* צילום דרכון בתוקף - V
* צילום רשיון נהיגה - V
* תמונות פספורט - V
* בקבוק מים - V
* מפת הגעה - V
משהו נוסף?
"לא אין צורך, כיאה למלכה נדאג לך לחולצה, אוכל ושתייה וכל מה שנדרש לך ביום הזה", נאמר בהזמנה.
אחלה!!!
כן כך חשבתי לתומי, רק ש...לרגליים שלי היו תוכניות משלהן.
הרגליים שלי, שתמיד שם ואף פעם לא צריך ליידע אותן מראש לאן הולכים ומה עושים, שפועלות תמיד באוטומט וכלאחר יד, מתי שאני רוצה ומחליטה, פתאום הן החליטו אחרת – כאן שביתה!.
פתאום הן החליטו שהן ממש לא מובנות מאליהן ולא, הן לא מתכוונות להתייצב דום ולא רק שהן לא הולכות להיענות לאתגר וליהנות מהספורט האתגרי שקפץ עליהן, אלא שגם את הדברים הרגילים של לעמוד, ללכת, לעלות במדרגות הן לא מתכוונות לעשות יותר!!!
"אנחנו עייפות ונמאס לנו שאנחנו מובנות מאליו ואם חשבת שתמיד נהיה שם ולא משנה אם תדאגי לשמור עלינו, על בריאותינו, לחזק את שרירנו ואת הגב התומך בנו ואיך תתייחסי אלינו אז את טועה.
אותתנו לך ב"קטנה" אתמול – שלשום והתעלמת. חשבת זה יעבור, יש זמן, הכל יהיה בסדר, דחית את הקץ מלנקוט פעולה ולטפל.
לכן החלטנו לאותת ב"גדול" והלכנו לישון, נרדמנו – יצאנו לחופשה ללא תשלום או יותר נכון ללא הודעה מוקדמת מראש ואחרינו המבול...".
וככה פתאום מצאתי את עצמי, חסרת שליטה וחסרת אונים למול רגליי הבוגדניות שלהוראותיי לא שועות ולהפיל אותי לרצפה בכל שנייה מאיימות.
ולמחרת בבוקר, במקום מיונים, הנאה וכיף חיים בדרך להפיכתי למלכה סינית מדברית ,
מצאתי עצמי מבלה את היום החופשי בבדיקות, צילומים וביקורי רופאים שונים ומשונים –
בתקווה שיגידו לי שהכול תקין ויחלוף במהרה וירשמו המלצה:
"רק תתחזקי ותטפחי את בריאותך וכושרך הגופני ואל תיקחי כמובן מאליו
שתמיד מה שאת רגילה ששם לרשותך כל אימת ומתי שתחפצי – יהיה שם."
ואולי, אני תוהה, לא הרגליים הן הבוגדניות בסיפור אלא דווקא אני?
אולי, העובדה שנדמה היה לי כאילו יש מספיק זמן לחזור לכושר ולהקפיד על הבריאות, תיעתעה בי ואיפשרה לי למצוא הצדקות ותירוצים שונים –
עוד לא מאוחר, קודם אסיים את הלימודים, סה"כ אני בריאה ושלמה, ויש דברים שרוצה לסיים לפני כן,
ועוד ועוד?
אולי זה לא נכון היה לקבל את מה שקיים כמובן מאליו?
כאילו תמיד יהיה שם רק בגלל שעד היום היה שם, סבלני ומתפקד גם אם לא אפעל בנידון, אשמר, אטפח ואדאג שלא יאבד.
ויהיה שם בכל עת שאחפוץ ואחליט ובנתיים יש זמן להתמקד בדברים אחרים...
ומה המחיר של זה אתם שואלים? במקרה זה, פיספוס המיונים וההזדמנות להיות מלכה ולחוות חוויה בלתי נשכחת עם חברות אהובות...
ומה המסקנה שלי מכל הסיפור, מה הוא בא ללמדיני?
שלא פעם אנחנו חיים בתחושה שיש לנו את כל הזמן שבעולם, שזה בסדר לדחות את הקץ, ל"הרוויח" זמן, ליפול למלכודת שעכשיו אין זמן או יש קודם דברים לעשות או שאנחנו לא מוכנים או הזמן לא מתאים ועוד.
אנחנו חיים בתחושה שמה שהיה יהיה שם תמיד, שמה שקיבלנו בקלות ובלי מאמץ יישאר שם גם אם לא נטפח, נטפל, נתייחס ושנרגיש מוכנים או נחליט או יבוא לנו – זה יעמוד לרשותינו בכל עת.
אז כנראה שלא בהכרח.
כנראה שכשאנחנו דוחים את הקץ ולא קופצים למים ופשוט עושים את מה שצריך או כדאי לנו לעשות – יש לזה מחירים שאולי לא חשבנו, לא לקחנו בחשבון או סתם הפתעות של החיים ותכנונים של אלוהים.
זה נכון גם לבריאותינו ולכושר הגופני שלנו – כשאנחנו בריאים ושלמים לא תמיד אנחנו מקפידים לתחזק ולוקחים כמובן מאליו שהאיברים מתפקדים ויעשו כך תמיד, שאנחנו צעירים ויש עוד זמן. האומנם? הרי לכם דוגמה מהחיים שלא כך הוא הדבר תמיד...
זה נכון למצבינו הכלכלי – כשאנחנו עובדים ובעלי כושר השתכרות, יש לנו כסף ואנחנו רוצים לבזבז וליהנות ולא תמיד חוסכים לעתיד שבו כבר לא נעבוד, נוציא ולא נכניס... האם אז יהיה נכון לחסוך?
זה נכון לילדינו – כשהם קטנים אנחנו לא תמיד מקדישים להם מספיק זמן איכות ומבלים איתם ותמיד יש לנו את הסיבות הכי טובות למה וחיים בתחושה שהם תמיד יהיו קטנים ופנויים לנו. ואז מגיע הרגע שסוף סוף יש לנו זמן...אבל הגוזלים מזמן כבר עזבו את הקן..מתי כל זה קרה אתם שואלים בתמיהה?
זה נכון לזוגיות שלנו – כשאנחנו מקדישים את כל כולנו בעבודה, בילדים, בבית ובכל השאר ו"שוכחים" לטפח את הזוגיות ופתאום יוצאים לפנסיה, הילדים יצאו לחיים משלהם ו...רגע מי זה האיש הזה כאן בבית הזה? מי האישה הזו, מה היא עושה פה בכלל?
זה נכון לאנשים שבחיינו – לחברים, למכרים, לאנשים יקרים שנכנסים לנו לחיים, לידידים ולכל הסובבים לנו, שתמיד נדמה לנו שתמיד יהיו שם להיענות כשנרצה להרים טלפון, להיפגש, לדבר, להיות בקשר, לחדש קשר, לחזק קשר, לעודד, להגיד מילה טובה ועוד ועוד – ואז לפעמים אנחנו מגלים שמסיבה כלשהו איחרנו את המועד כי הם יצאו לעולמות אחרים, עולמות רחוקים, עולמות עם אנשים אחרים או סתם כי הם מרגישים רחוקים או לא רצויים...
וזה נכון לעוד ועוד תחומים בחיים בהם אנו דוחים את קץ, מזניחים או סתם לא מטפחים.
זהו, ואשר לגבי ולגבי הרגליים שלי:
הלכתי לישון כשכולי תקווה שלמחרת בבוקר אקום והכל יהיה כלא היה, הכל יחזור על מקומו בשלום והם ישובו לתפקד כתמול שלשום.
ושבעצם היתה זו רק אזעקת שוא, מעין אזהרה למה עלול לקרות אם לא אקבל החלטה ואנקוט פעולות של טיפוח הכושר ותחזוקה בריאותית של גופי ואשמר עליו כראוי כך שישרת אותי נאמנה לעוד שנים רבות ואיכותיות.
פינת ה"לא במקרה":
למחרת בבוקר, יממה אחרי שכתבתי את המאמר -
בהמתנה בין בדיקת דם לצילום גב, גלשתי לפייסבוק דרך האייפון
ונתקלתי בסטאטוס שפירסם מכון אדלר - במשפט של אלברט איינשטיין:
"למד מן האתמול, חייה את הרגע, קווה לקראת המחר, החשוב ביותר הוא לא לקבל דבר כמובן מאליו".
באיחולי בריאות, נקיטת פעולות ועשייה והקץ לדחיית הקץ,
כרמית