אורלי רובין / פגיעה בתפיסת הרצף
נכתב על ידי: אורלי רובין
תאריך: 02/07/11

אורלי רובין

תפיסת הרצף בעולם הילד באומנה

אנה אומרת לי בטיפול, "אמא הייתה והלכה" "

.

חווית הזמניות היא חלק מהחוויה הרחבה של פגיעה ברצף

המעבר מבית אחד לשני, יש בו את המאפיינים של טראומה, שההשלכות הפסיכו דינמיות שלה יבואו לידי ביטוי בספליט הורטיקאלי

חוויה של קטיעה, של לפני ואחרי

העבר לא קשור להווה

פסיכולוגית העצמי תראה בפיצול הורטיקאלי, ביטוי של חלקים של החוויה הנפשית שאינם כלולים בתוך עצמי לכיד וקוהסיבי.

הסימפטום הפסיכו פתולוגי- דיסוציאציה.

החוויה של אנה, היא חוויה פרטית ובה בעת חוויה מייצגת.

עבורה הבית החדש, והאם האומנת בפרט, היא זו העומדת במבחנים קשים מנשוא.שבוע לאחר מכן ,אנה נכנסת לפגישה כשהיא נסערת ומספרת על מריבה קשה עם אחת המבוגרות המשמעותיות בחייה "אמרתי לה דברים קשים", היא אומרת, "אני שונאת אותה, מי צריך אותה בכלל"

לאחר שאנה נכנסה למשפחה חדשה, ומשנוכחה בהתחדשות הטוב, נולדה בה היכולת לכעוס על הסביבה הראשונית שנכשלה, שנטשה, שלא נשארה רצופה בזמן ובאופנות שאנה צריכה.

אנה מבקשת לאחות את העצמי הפגוע, השנאה הסגורה והחתומה במעמקי הנפש והפגיעה שנושאת איתה בשל נטישתה על ידי אימה,הופכות לביטויי שנאה משחררת, אשר מחדשים את יכולתה לאהוב ולחיות ולפגוש את היכולת של להמשיך לראות במבוגר ככזה שמוכן ויודע להשקיע בה ולא להיהרס או להרוס אותה, וכך נרגעת חרדתה הבסיסית מפני נטישה חוזרת.

תהליכי ההעברה בטיפול, קשורים לכפיית החזרה. יונה וולף כותבת בסיפרה "הנפש אינה נפתחת בצורה סדורה כמניפה, הנפש היא סבך פתלתל, כמו פקעת של חוטים וקשרים. על מנת לחולל בה שינוי , יש לשקוע בסבך, להרפות, לתפוס קצה של חוט ולפלס דרך לנבכי הנפש. קצוות החוטים מוגשים על ידי המטופל שוב ושוב על מנת שהמטפל יאחז בחוט ולא ירפה

 

אנה, חוזרת ומגישה לי שוב ושוב את החרדה שלה שההשקעה הטיפולית, לא תחזיק הרבה זמן.

אנה מתקשה לצאת מהחדר בזמן ופירוש כמו "את לא מרגישה בטוחה שאם תלכי עכשיו, אמשיך לחשוב אותך ואהיה כאן שוב איתך בשבוע הבא" מעורר אצלה מיד את האסוציאציה, "אנשים הם לא חברת ביטוח.

סוגיית הפרידה ברקע כרוכה פעמים רבות באשמה והיא אחת הסוגיות המרכזיות שעלו בכמיהתה של אנה לבנות את הנרטיב של חייה מחדש, תוך חיבור בין הווה בטוח יותר לעבר כואבועם תקווה לעתיד

 

דור לא הצליח לאפשר להיכנס לנפשו. למרות הניסיונות להציע לו מהטוב, הוא דחה את שהוצע לו , שימר את דמות האם שמתה.

בעבודה עם דור, פגשתי את הקיר ששם בנינו תקופה ארוכה. קיר ששם בינו לבין העולם, מאז מות אימו.

לא מחמיץ אף פגישה, מגיע בזמן, שואל לשלומי ושותק, לעיתים אפילו עשרים דקות רצופות

בפגישות הראשונות, ניסיתי למלא את החלל בשאלות, עליהן קיבלתי תשובות קצרות ומנומסות. בהמשך למדתי להצטרף לשתיקתו, לא להפריע אותה. היה זה , כאילו שהדבר החשוב שקורה בחדר, הוא האפשרות ליצור סביבה, עם כמה שפחות רעשים והפרעות, ליצור מרחב, שבהמשך הפך למיכל שיש בו מקום פנוי לקלוט את זרעי נפשו להכיר אותם ולאפשר את נביטתם.

כעבור עשרים דקות בערך, ניתן להבחין איך דור מגיע למצב יותר מאורגן, מיישר אלי מבט, ושואל "את זוכרת שסיפרתי לך". בודק אם אני עוד שם. השתיקות שלו, היו לא פשוטות, היה לי קשה לשאת אותן. פגשתי את חווית ההתנתקות, ההיעלמות והאילמות, כמו שהוא מרגיש, לא ממש מחובר למה שקורה בחוץ, וחי בבועתו הפנימית, שגווניה הדיכאוניים צבעו את השתיקות.

פגישות שלמות חוויתי את דור שומר בקפסולה את אימו המתה, מוסיף שומרים שמרחיקים אותו מהחיים ומבחינתו מבטיחים את השמירה על דמות אימו כזיכרון חי. הפגיעה ברצף, עצרה אותו מלהמשיך

דור המשיך והגיע ולאט לאט, זה לקח שנתיים בערך, שיכולתי להרגיש שדור מתחיל להשתמש בי כמיכל

דור אומר "מחליפים לנו חדרים בבית, גליה רוצה שיהיה לנו יותר פרטיות, לא יודע אם יהיה לי מקום לכל הדברים האישיים שלי,אני צריך להיזהר שהדיסקים שלי לא ישרטו""

וחשבתי שבעצם מספר לי שלא יודע אם יצליח לקחת את כל מה שעבר עליו ולהעביר אותו לקשר אחר מבלי שהצלילים יפגעו או ישתנו ממקורם.


 
אודות המחבר

אורלי רובין

אתר הבית rubinorly.coi.co.il

המאמר הודפס מאתר portal-asakim.com - אתר מאמרים עסקיים ומקצועיים
http://www.portal-asakim.com/Articles/Article17880.aspx