אַף - עַל - פִּי שֶׁתּוֹכָחָה הוּא דָּבָר גָּדוֹל, וּמֻטָּל עַל כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לְהוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ, כְּשֶׁרוֹאֶה בּוֹ שֶׁאֵינוֹ מִתְנַהֵג כַּשּׁוּרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (וַיִּקְרָא י"ט) : "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ", אַף - עַל - פִּי - כֵן לָאו כָּל אָדָם רָאוּי לְהוֹכִיחַ כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא (עֵרְכִין טז:) : 'תָּמֵהַּ אֲנִי, אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה מִי שֶׁיָּכוֹל לְהוֹכִיחַ' וְאִם רַבִּי עֲקִיבָא אָמַר זאת בְּדוֹרוֹ, כָּל - שֶׁכֵּן בַּדּוֹר הַזֶּה שֶׁל עַכְשָׁיו. כִּי כְּשֶׁהַמּוֹכִיחַ אֵינוֹ רָאוּי לְהוֹכִיחַ, אֲזַי לא דַּי שֶׁאֵינוֹ מוֹעִיל בְּתוֹכַחְתּוֹ, אַף גַּם הוּא מַבְאִישׁ רֵיחַ שֶׁל הַנְּשָׁמוֹת הַשּׁוֹמְעִים תּוֹכַחְתּוֹ כִּי עַל - יְדֵי תּוֹכַחְתּוֹ הוּא מְעוֹרֵר הָרֵיחַ רַע שֶׁל הַמַּעֲשִׂים רָעִים וּמִדּוֹת רָעוֹת שֶׁל הָאֲנָשִׁים שֶׁהוּא מוֹכִיחָם כְּמוֹ כְּשֶׁמֻּנָּח אֵיזֶה דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ רֵיחַ שֶׁאֵינוֹ טוֹב, כָּל זְמַן שֶׁאֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ הַדָּבָר, אֵין מַרְגִּישִׁין הָרֵיחַ רַע, אֲבָל כְּשֶׁמַּתְחִילִין לְהָזִיז אוֹתוֹ הַדָּבָר, אֲזַי מְעוֹרְרִין הָרֵיחַ רַע; כְּמוֹ - כֵן עַל - יְדֵי תּוֹכָחָה שֶׁל מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהוֹכִיחַ, עַל - יְדֵי - זֶה מְזִיזִין וּמְעוֹרְרִין הָרֵיחַ רַע שֶׁל הַמַּעֲשִׂים רָעִים וּמִדּוֹת רָעוֹת שֶׁל הָאֲנָשִׁים שֶׁמּוֹכִיחָם, וְעַל - כֵּן הוּא מַבְאִישׁ רֵיחָם ... אֲבָל כְּשֶׁהַמּוֹכִיחַ רָאוּי לְהוֹכִיחַ, אֲזַי אַדְּרַבָּא, הוּא מוֹסִיף וְנוֹתֵן רֵיחַ טוֹב בְּהַנְּשָׁמוֹת עַל - יְדֵי תּוֹכַחְתּוֹ כִּי הַתּוֹכָחָה צְרִיכָה לִהְיוֹת בִּבְחִינַת הַתּוֹכָחָה שֶׁל משֶׁה, שֶׁהוֹכִיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, שֶׁעַל - יְדֵי תּוֹכַחְתּוֹ נָתַן בָּהֶם רֵיחַ טוֹב ...

אז ראשית יש להבהיר, כי דברי רבנו לגבי תוכחה שאדם מוכיח את חברו, רלוונטיים לחלוטין גם לגבי תוכחה שאדם מוכיח את עצמו. כי כאשר האדם מעביר ביקורת על עצמו ומוכיח את עצמו, או מעורר ומחזק את עצמו, הרי שגם זו בחינת תוכחה. וכל מה שנכון לגבי תוכחה שאדם מוכיח את חברו, נכון גם לגבי תוכחה שאדם מוכיח את עצמו.

כמו כן יש להוסיף, כי תוכחת משה היא בחינת רחמים, כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם (יְשַׁעְיָה מ"ט) - הַיְנוּ מִי שֶׁהוּא רַחֲמָן, הוּא יָכוֹל לִהְיוֹת מַנְהִיג ... וְרַחֲמָן כָּזֶה הוּא רַק משֶׁה רַבֵּנוּ ... כִּי משֶׁה רַבֵּנוּ הָיָה לוֹ רַחֲמָנוּת בֶּאֱמֶת עַל יִשְׂרָאֵל, וּמָסַר נַפְשׁוֹ בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, וְהִשְׁלִיךְ נַפְשׁוֹ מִנֶּגֶד, וְלא הָיָה חוֹשֵׁשׁ עַל עַצְמוֹ כְּלָל (שְׁמוֹת ל"ב) : ותוכחה שנעשית מתוך רחמים היא דווקא תוכחה טובה.

כי לפעמים האדם מוכיח את חברו לא מחמת שהוא מרחם על חברו, על כך שנשמתו רחוקה מהקב"ה, אלא מחמת שחברו עושה נגד רצונו / פוגע בכבודו וכיו"ב.

אם אחרי שהוכחת מישהו הוא כעס עליך, הרי שהבאשת את ריחו, כי לא רק שלא תיקן את עצמו, אלא שעכשיו גרמת לו גם לכעוס.

אם אחרי שהוכחת מישהו אתה כועס עליו אפילו בלבך על כך שלא שמע לך, הרי שהתוכחה אינה מרחמים רוחניים שלך עליו, אל מחמת גאוותך. כי אילו ריחמת עליו קודם התוכחה, הרי שלאחר שלא שמע את דבריך היית צריך לרחם עליו עוד יותר אך בכל מקרה לא לכעוס עליו.

אם אחרי שהוכחת מישהו זה גרם לו לכעוס על עצמו, הרי שגם זו תוכחה שעוררה כעס ולא רחמים.

אם כאשר אתה מעביר על עצמך ביקורת זה גורם לך להיות בעצבות ולא בשמחה, הרי שגם זו תוכחה לא חיובית. דהיינו אם התוכחה שאתה מוכיח את עצמך גורמת לך לעצבות הרי שהיא לא תקינה ועליך להפוך את הכעס שלך על עצמך לרחמים. ואל לך לכעוס על עצמך מכך שאינך … אלא עליך להיות כן שמח מכך שאתה עכשיו חוזר בתשובה ומתקרב לקב"ה.

תֵּכֶף כְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לִכְנס בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ אָז תֵּכֶף הוּא עֲבֵרָה גְּדוֹלָה כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ עַצְבוּת חַס וְשָׁלוֹם. כִּי עַצְבוּת הוּא סִטְרָא אַחֲרָא וְהַקָּדוֹשׁ - בָּרוּךְ - הוּא שׂנֵא אוֹתָהּ … מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, כִּי כְּשֵׁם שֶׁעַצְבוּת הִיא עֲבֵרָה גְּדוֹלָה כֵּן לְהֵפֶךְ שִׂמְחָה הִיא מִצְוָה גְּדוֹלָה. אַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד כִּי הוּא רְפוּאָה לְהָאָדָם בְּגַשְׁמִיּוּת וְרוּחָנִיּוּת:

כי מי שחוזר בתשובה באמת, הרי שהוא לא יכול שלא להיות שמח ולבטל מעצמו כל סוג של עצבות באשר הוא. כי עיקר התשובה היא שתהיה מאהבה שבה עוונותיו נהפכים לזכויות, וא"כ אל לך להיות מוטרד מהעבר או מהעתיד, כי העיקר הוא הרגע הזה בלבד.

וכמ"ש וְאַחַר כָּךְ אָמַר לִי: עַתָּה יְהֵא לְךָ מִמַּה לִּהְיוֹת בְּמָרָה שְׁחוֹרָה. כַּוָּנָתוֹ, כִּי מֵאַחַר שֶׁהוֹכִיחַ אוֹתִי הַרְבֵּה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאֶהְיֶה חַס וְשָׁלוֹם, בְּמָרָה שְׁחוֹרָה בְּיוֹתֵר מִזֶּה בְּעַצְמוֹ, מֵחֲמַת שֶׁצְּרִיכִין לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת וְאֵינִי זוֹכֶה לָזֶה (וּבֶאֱמֶת כִּוֵּן מְאד לְמַחֲשַׁבְתִּי בָּזֶה כִּי תֵּכֶף בְּעֵת אֲמִירָתוֹ כָּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל הִתְחִיל לַעֲלוֹת עַל מַחֲשַׁבְתִּי דְּאָגוֹת אֵיךְ זוֹכִין לְשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת) וּבָזֶה שֶׁאָמַר דִּבּוּרָיו הַקְּדוֹשִׁים הָאֵלּוּ "עַתָּה יִהְיֶה לְךָ" וְכוּ' בָּזֶה נִחֵם וְחִזֵּק אוֹתִי הַרְבֵּה שֶׁעַל כָּל פָּנִים לא יִהְיֶה לִי מָרָה שְׁחוֹרָה מִזֶּה בְּעַצְמוֹ שֶׁאֲנִי מְחֻיָּב לִשְׂמחַ בְּשַׁבָּת וְכַנַּ"ל:

אך מהי תוכחה טובה וכיצד היא צריכה להיאמר ?

על כך אמר רבנו דַּע כִּי צָרִיךְ לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר, צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל - יְדֵי - זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת, וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה , דהיינו כי עיקר התוכחה צריכה להיות מתוך כך שאתה גורם לאדם שאותו אתה מוכיח, גם אם זה את עצמך, להאמין בעצמו ולראות את הטוב שבו ולרחם על עצמו ולהיות טוב יותר.

והכלל הוא כי תוכחה אמיתית נאמרת מתוך רחמנות ואהבה וגורמת לשומע לאהוב את עצמו עוד יותר ולרחם על עצמו ולחזור בתשובה.

קרא עוד על לדון לכף זכות , רחמנות , תוכחה , רחמים , עצבות , כעס , שמחה , אהבה , ביקורת ועוד ...

מאת להצליח בכח המחשבה breslev.eip.co.il