כפי שכבר התבאר במאמר מי ביקש ממך להלחם ברע ? תפקידך לעשות טוב !, הדבר הטוב ביותר שהאדם יכול לעשות עבור עצמו, הוא לעשות טוב בלבד. אתה לא צריך להלחם ברע, לא צריך להילחם בחסרונות שלך, לא צריך להיות מוטרד מכמות הטעויות והשגיאות שאתה עושה בכל רגע מחדש. הדבר היחיד שצריך לעמוד אל מול עיניך הוא, כיצד אתה מגדיל את כמות הטוב שבך. חפש ומצא בעצמך נקודה חיובית כלשהי, נקודת אור כלשהי והרחב אותה. אתה תעשה כמה שיותר טוב, והרע יתבטל ממילא.

ונשאלת השאלה, האם אין זו הדחקה ? מה קורה בעצם לאותו רע שבך, האם הוא לא מודחק ויחזור אליך כבומרנג אם לא תטפל בו ? כיצד זה יתכן שאפשר ואפילו מומלץ להדחיק את הרע ולעשות רק טוב ?

התשובה לשאלה הזאת היא ממש פשוטה. כאשר אתה נמצא בחדר חשוך ואתה מדליק את האור, האם אתה לא מדחיק את החושך ? האם הוא לא יפתיע אותך פתאום מהיכן שהוא ? אולי בפעם הבאה לפני שאתה מדליק את האור, קח איזו קופסא ושים בתוכה את החושך, ורק אח"כ תדליק את האור ?! מה בדיוק קורה לאותו חושך כאשר אנחנו מדליקים את האור, להיכן החושך נעלם ?

התשובה כמובן פשוטה, חושך הוא העדר אור. אם יש אור החושך איננו, הוא לא מודחק הוא איננו. האדם הוא כלי קיבול. האדם בוחר מה לשים בכלי הקיבול שלו, מחשבות חיוביות או שליליות. המציאות היא מצב נתון. אף אחד לא שאל אותך היכן תיוולד, אף אחד לא שואל אתך באיזה מצב להתחיל הרגע הזה. הרגע הזה הוא מצב נתון. אין לך שום בחירה חופשית לשנות את העבר. אתה כרגע נמצא בנקודה בציר הזמן בהווה עם מצב נתון כלשהו. הבחירה היחידה שלך היא מה לעשות עם הרגע הזה בלבד.

כלי הקיבול של האדם הוא המחשבות שלו. אין שום דרך לחשוב על שני דברים במקביל. נסה לחשוב על יד ימין שלך, עכשיו נסה לחשוב על יד שמאל שלך. עכשיו נסה לחשוב על יד ימין ויד שמאל ביחד באותו הרגע. מצליח ? לא ! אתה אולי מעביר את המחשבה מדבר לדבר במהירות, אך לא באותו הרגע בדיוק. הדבר הזה אומר בעצם, כי בכלי הקיבול של האדם לא ניתן להחזיק שתי מחשבות בו זמנית. האדם יכול לבחור בכל רגע נתון, על מה לחשוב, האם לחשוב על רע או האם לחשוב על טוב.

כאשר אתה חושב על טוב, אתה לא *מדחיק* את הרע, אתה פשוט *מעלים* אותו. הוא איננו, בדיוק כמו שהחושך איננו כאשר מדליקים אור. לא צריך לעבוד קשה ולגרש את החושך, מספיק להדליק אור קטן והחושך הגדול והמפחיד שהיה כאן קודם נעלם. אבל איך זה יכול להיות שחושך כל כך גדול נעלם בגלל נר קטן ? להיכן בדיוק כל החושך הגדול הזה נעלם ? הרי האור יותר קטן מהחושך, אז להיכן הודחק כל החושך הגדול שהיה כאן קודם ? התשובה מאוד פשוטה, הוא לא הודחק, הוא נעלם. מעט מן האור דוחה המון מן החושך זו עובדה ממשית.

מצד שני חשוב להבהיר, כי הדחקה, אין פירושה התעלמות !. ז"א אם אתה מרגיש מועקה כלשהי וכולי מבפנים, אתה לא צריך להתעלם מכך ולהמשיך בחיי השגרה. אסור לך להתעלם מהבעיה ולהמשיך לחיות כרגיל, כי זאת בדיוק הדחקה פסולה. ולמה ? כי אם תדחיק זה יחזור אליך כבומרנג בהמשך, כגון בצורה של חרדה, לחץ וכולי. אז מה פשר העניין, מהי הדחקה חיובית ומהי הדחקה לא חיובית ?

התשובה מאוד פשוטה כאשר יש לאדם מועקה נפשית כלשהי, הדבר מרמז על משהו מודחק שאסור להדחיק אותו וצריך לטפל בו. אבל הטיפול בו הוא על ידי עשיית טוב. והדבר יתבאר ע"פ המשל הבא.

אדם צועד במדבר ומאבד בכל שעתיים 1 ליטר מים. מה עושה אותו אדם ? שותה כל שעתיים 1 ליטר מים. ומה קורה אם הוא מגלה פתאום כי הטמפרטורה עלתה וכי הוא מאבד ליטר מים כל שעה ? אז אפשרות אחת היא *להדחיק* ולהמשיך *בשגרה* של שתיית 1 ליטר מים כל שעתיים, רק שאז כמובן ברור שההתייבשות בא תבוא. אך מצד שני ניתן *לא להדחיק את הבעיה ולטפל בה* על ידי זה שמתחילים *לשתות יותר* מים. פשוט, אם מגלים שהגוף מאבד כל שעה ליטר, אז כל שעה שותים ליטר. ואולי אפילו טוב יותר, לשתות כל שעה קצת יותר מליטר, כדי שאם פתאום יתברר שהטמפרטורה עלתה בלי ששמנו לב, אז לפחות האדם לא נמצא במצב של חוסר נוזלים.

ומה הנמשל ? כאשר אנחנו מדברים על הדחקה ועל טיפול בבעיה, היכן בעצם נמצאת אותה המועקה ואותו הדבר שאנחנו מדחיקים / מעלימים ? התשובה היא, כי אותה הבעיה נמצאת בתת מודע ובנפש של האדם מבפנים. כאשר האדם מדחיק, הוא מדחיק בתוך התת מודע, בתוך הנפש. ומה יוצרת הדחקה ? הדחקה יוצרת לחץ, חרדה פחד עצבים וכולי. ומה זה אומר בעצם ? כי הבעיה שיש לאדם היא בנפש בפנים. והמועקה הזאת שיש לאדם דומה בעצם לצימאון נפשי, הנפש של האדם מוטרדת ממשהו ויש לה רצון כלשהו.

עכשיו, יש את הקצב הרגיל שבו אדם מזין את הנפש שלו בדברים חיוביים. כל אדם עושה פעולות חיוביות בשביל הנפש שלו בקצב מסוים. ומה קורה כאשר הטמפרטורה עולה, דהיינו כאשר המציאות מזמנת לאדם מצב שבו הוא צריך יותר נוזלים, דהיינו שהנפש של האדם צריכה יותר רוגע / שמחה וכולי, מה קורה אז ? במקרה כזה נוצרת מועקה. כי הצימאון של הנפש, מעיק על האדם מבפנים והוא מבין שמשהו חסר לו ומכאן באה המועקה.

וכאן יש שתי אפשרויות, אפשרות אחת היא להתעלם ולהדחיק, דהיינו להמשיך בחיי השגרה ולא לתת את הדעת על הצימאון של הנפש. ואפשרות שניה להגדיל את כמות המים שהנפש שותה, דהיינו לקחת המון מים, ז"א חשיבה חיובית, התבוננות, שמחה וכולי ולהשקות את הנפש. זאת כמובן אינה הדחקה אלא טיפול. כאשר האדם ממשיך בשגרה כאילו לא קרה כלום, זו בעצם הדחקה פושעת, שסופה הוא בחרדות, מועקות, לחץ נפשי וכולי. אך כאשר האדם משנה את השגרה, דהיינו מגביר את המינון של החשיבה החיובית שהוא מכניס לתוכו, הדבר הזה בעצם ממלא את הצימאון הנפשי ומביא את הנפש לאיזון לרוגע ולרוויה.

ומה קורה אם אתה ממשיך להרגיש צמא ? אז פשוט תשתה עוד יותר מים. אינך יכול להילחם בצימאון של עצמך, אלא על ידי שתייה נוספת של נוזלים. או על ידי הפסקת שתיה של מי ים מלוחים שגורמים לצימאון נוסף. וכפי שהתבאר במאמר מהי איכות המזון התודעתי שאתה אוכל ? אולי הוא מקולקל / רעיל ?, כי לפעמים האדם שותה מים מלוחים, דהיינו עושה פעולות שמגדילות את כמות המועקות שלו. אז במקביל לכך שאתה שותה מים טובים, "רצוי" גם להפסיק את שתיית המים המלוחים.

כאשר יש לאדם מועקה נפשית והוא מנסה לעשות דברים חיוביים, אך העצבות שבו ממשיכה להטריד אותו, מה עושים אז ? פשוט לוקחים עוד כמה גלונים של מים קרים וצוננים ומרווים בהם את הנפש. כל העצבות / חוסר מצב רוח וכולי, הכל מגיע רק מהנפש בלבד. הגוף בריא, אך הנפש מוטרדת. אם נותנים לנפש את מה שהיא רוצה, על ידי זה הרע נעלם מעצמו.

ככל שאדם חכם יותר ומבין טוב יותר את העניין הזה, כך הוא בכלל לא מחכה לצימאון של הנפש שלו, אלא הוא מקדים תרופה למכה, דהיינו שותה המון מים לפני שהראש שלו מתחיל לכאוב. ז"א אם יום אחד נפגשת עם עצמך וגילית שהנפש שלך רוצה כל מיני דברים, אתה לא חייב לחכות לכך שתרגיש רע, כדי להזין את הנפש בטוב. אתה יכול "להגדיל ראש" ולעשות הרבה טוב גם לפני שתרגיש רע. טוב יותר שתעשה תמיד קצת יותר טוב מאשר מה שאתה צריך, מאשר שתעשה פחות טוב ואז תקבל כאב ראש. כמו שרצוי שבבנק תהיה ביתרה חיובית ולא שלילית, כך רצוי מאוד שתמיד המאזן הנפשי שלך יהיה בזכות ולא בחובה.

ולמה הכוונה, מה צריך לעשות בפועל ? אז אם נתבונן בעניין, נראה כי כל הפעולות שאדם עושה אותן, הוא עושה אותן או בשביל החיצוניות או בשביל הנפש והפנימיות (או שילוב). לדוגמא, אדם שאין לו בטחון עצמי שהולך וקונה בגדים יפים, האם זה שיפר לו את הביטחון העצמי ? התשובה היא שכן. אבל בכמה זה שיפר לו את הבטחון ? בטיפונת ! ותוך כמה זמן הוא יחזור לחוסר ביטחון ? תוך מעט זמן.

לעומת זאת, אם אותו אדם שאין לו בטחון עצמי הולך וקורא איזה משהו על איך להתחזק בביטחון עצמי / הולך לאיזה אימון אישי / סדנא של שיפור הביטחון העצמי, האם זה עזר לו ? התשובה היא שכן, לפחות כמו לקנות חולצה חדשה. האם זה יעבור מהר ? התשובה היא שלא. וגם אם זה יעבור מהר, זה עדיין יהיה יותר לאט מאשר הביטחון העצמי עובר אחרי שקונים בגדים חדשים. ולמה ? כי הבגדים הם שיפור חיצוני שאין בו שינוי תודעתי של הנפש. והסדנא / האימון האישי, הם משהו שמחזקים את הנפש של האדם מבפנים. ומאחר שבעצם הרגשת הבטחון העצמי היא משהו פנימי, לכן ככל שהטיפול הוא פנימי יותר, כך הוא יעזור יותר ויחזיק מעמד ליותר זמן. ומה המסקנה ?

המסקנה היא, כי עליך להבין כי מאחר שהצימאון שלך הוא נפשי ולא פיזי, לכן דרכי הטיפול הן על ידי עשיית פעולות שעוזרות לנפש שלך ולא לחיצוניות שלך. כאשר אדם לדוגמא עצוב והוא הולך לעשות שופינג כדי להרגיש טוב, זאת כמובן הדחקה ובריחה מהתמודדות. כי הנפש של האדם לא ממש משנה לה מה בדיוק הגוף לובש או מה יש לאדם על הקיר בבית. אך כאשר האדם מרגיש עצוב והוא הולך לשבת עם עצמו ושומע איזה שיר שמח וחושב מחשבות חיוביות, זה משהו שהוא בשביל הנפש. ואם אותו אדם הולך לדוגמא לאיזו הרצאה / סדנא / קורא איזה מאמר על חשיבה חיובית. זאת כמובן פעולה נטו בשביל הנפש בלבד. וכמובן שאפשר לתת כאן דוגמאות לפעולות שונות, אך אין בכך צורך. כל אדם יודע בדיוק מה עוזר לו יותר *מבפנים* ומה עוזר לו בכאילו ורק מבחוץ.

ככל שהאדם משקיע יותר בעצמו, דהיינו בנפש שלו, דהיינו ממלא את כלי הקיבול של הנפש שלו בדברים חיוביים, כך טוב לו יותר מבפנים, כך הבעיות נעלמות מעצמן והרע נעלם מעצמו. אך מי שמדחיק, דהיינו ממשיך בשגרה הרגילה, בלי להעלות את כמות המינון של הטוב הנפשי הפנימי של המעשים שלו, סופו כמובן לא טוב.

לסיכום: על האדם להתעסק כל הזמן בעשיית טוב פנימי נפשי, ובכל פעם (ורצוי לפני) שהוא מרגיש עצבות / מועקה וכולי, פשוט להתעלם מהם לגמרי ולעשות עוד יותר טוב. לא להדחיק את התחושה של המועקה, אלא להעלים אותה על ידי עשיית הרבה טוב פנימי כנ"ל.

אַתָּה עֲשֵׂה טוֹב... וּכְשֶׁתַּעֲסֹק וְתַתְמִיד... אֲזַי הַטּוֹב יִשָּׁאֵר וְהָרַע מִמֵּילָא יִתְבַּטֵּל

מי שמרגיש ממש רע, צריך לשפוך על עצמו חביות של חשיבה חיובית, כדי שמשהו "יתפס"

וְסִפֵּר לְעִנְיָן זֶה, [מעשה] מִמֶּלֶךְ אֶחָד שֶׁחָלָה בְּנוֹ יְחִידוֹ בְּיוֹתֵר, עַד שֶׁכָּל הָרוֹפְאִים מָשְׁכוּ יְדֵיהֶם מִמֶּנּוּ וְנִתְיָאֲשׁוּ מֵרְפוּאָתוֹ. בְּתוֹךְ כָּךְ בָּא רוֹפֵא מֻפְלָג בְּחָכְמָה מְאד וּבִקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ מִמֶּנּוּ בְּתַחֲנוּנִים גְּדוֹלִים לְהִשְׁתַּדֵּל עִם בְּנוֹ. וְהֵשִׁיב לוֹ [הרופא הגדול למלך:] הָאֱמֶת שֶׁרְפוּאָתוֹ קָשָׁה וּרְחוֹקָה מְאד, [אך] אַף עַל פִּי כֵן אִם יַעֲשׂוּ עוֹד תַּחְבּוּלָה אַחַת אֲזַי אֶפְשָׁר דְּאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה לוֹ רְפוּאָה. אַךְ אֵינִי יוֹדֵעַ אִם לוֹמַר לְךָ זאת הַתַּחְבּוּלָה מֵחֲמַת שֶׁהִיא דָּבָר קָשֶׁה וְכָבֵד מְאד. וְהִפְצִיר בּוֹ הַמֶּלֶךְ מְאד לְגַלּוֹת לוֹ הַתַּחְבּוּלָה.

וְאָמַר לוֹ, תֵּדַע שֶׁבִּנְךָ הוּא חוֹלֶה מְסֻכָּן מְאד בְּתַכְלִית עַד שֶׁכְּבָר אִי אֶפְשָׁר לִתֵּן לוֹ לְתוֹךְ פִּיו אֲפִלּוּ טִפָּה אַחַת מִסַּמְמָנֵי הָרְפוּאוֹת. אַךְ יֵּשׁ סַמְמָנֵי רְפוּאוֹת יְקָרוֹת כָּאֵלֶּה, אֲשֶׁר צְלוֹחִית אַחַת קְטַנָּה מְאד עוֹלָה לְסַךְ אַלְפֵי אֲלָפִים, וּצְרִיכִין לְמַלּאת חָבִיּוֹת מָלֵא מִסַּמְמָנִים הַיְקָרִים הָאֵלֶּה, וְלִקַּח בִּדְלָיִים מְלֵאִים מִסַּמְמָנִים הָאֵלֶּה וְלִשְׁפּךְ עַל בִּנְךָ הַחוֹלֶה. וּמִמֵּילָא מוּבָן שֶׁכָּל הַסַּמְמָנִים הַיְקָרִים הָאֵלֶּה יֵלְכוּ לְאִבּוּד לְגַמְרֵי, אַךְ אַף עַל פִּי כֵן יִתְחַזֵּק גּוּפוֹ מְעַט עַל יְדֵי זֶה. וְאוּלַי מִתּוֹךְ שֶׁיִּשְׁפְּכוּ עָלָיו הַרְבֵּה כָּל כָּךְ יִכְנס לְתוֹךְ פִּיו גַּם כֵּן אֵיזֶה טִפָּה עַל כָּל פָּנִים, ועַל יְדֵי זֶה אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה לוֹ רְפוּאָה.

וְתֵכֶף וּמִיָּד נִתְרַצָּה הַמֶּלֶךְ לָזֶה, וְצִוָּה לַעֲשׂוֹת כֵּן. וְעַל יְדֵי זֶה נִתְרַפֵּא הַבֵּן מֶלֶךְ.

דַּע כִּי צָרִיךְ לָדוּן אֶת כָּל אָדָם [גם את עצמך] לְכַף זְכוּת, וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר [אפילו אם המצב רע לגמרי], צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל יְדֵי זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת, וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ...

הַיְנוּ שֶׁהַפָּסוּק מַזְהִיר לָדוּן אֶת הַכּל לְכַף זְכוּת, וְאַף עַל פִּי שֶׁאַתָּה רוֹאֶה שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר [ושהכל רע], אַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ אַתָּה לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצא בּוֹ מְעַט טוֹב שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע... עַל יְדֵי שֶׁמּוֹצֵא בְּהָרָשָׁע עוֹד מְעַט טוֹב, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע, עַל יְדֵי זֶה... שֶׁמּוֹצְאִין בּוֹ עוֹד מְעַט טוֹב, אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה, וְדָנִין אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל יְדֵי זֶה מוֹצִיאִין אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת...

וְאַף שֶׁגַּם אוֹתוֹ הַדָּבָר הַטּוֹב הוּא גַּם כֵּן מְערָב בִּפְסֹלֶת הַרְבֵּה, עִם כָּל זֶה יוֹצִיא מִשָּׁם גַּם כֵּן אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה, וְכֵן יְחַפֵּשׂ וִילַקֵּט עוֹד הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת...

הַמַּחֲשָׁבָה בְּיַד הָאָדָם לְהַטּוֹתָהּ כִּרְצוֹנוֹ לְמָקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה. וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי מַחֲשָׁבוֹת בְּיַחַד כְּלָל. וַאֲפִלּוּ אִם לִפְעָמִים מַחֲשַׁבְתּוֹ פּוֹרַחַת וּמְשׁוֹטֶטֶת בִּדְבָרִים אֲחֵרִים וְזָרִים, הִיא בְּיַד הָאָדָם לְהַטּוֹתָהּ בְּעַל כָּרְחָהּ אֶל הַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר לַחֲשׁב מַה שֶּׁרָאוּי. וְהוּא מַמָּשׁ כְּמוֹ סוּס שֶׁפּוֹנֶה מִן הַדֶּרֶךְ וְסָר לְדֶרֶךְ אַחֵר שֶׁתּוֹפְסִין אוֹתוֹ בְּרִסְנוֹ וּמַחֲזִירִין אוֹתוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ אֶל הַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר. כְּמוֹ כֵן יְכוֹלִים לִתְפּס אֶת הַמַּחֲשָׁבָה בְּעַל כָּרְחוֹ לַהֲשִׁיבָהּ אֶל הַדֶּרֶךְ הָרָאוּי

הַכְּלָל שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם אפֶן בָּעוֹלָם שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי מַחֲשָׁבוֹת בְּיַחַד בְּפַעַם אֶחָד, עַל כֵּן בְּקַל יְכוֹלִין לְגָרֵשׁ מַחֲשָׁבוֹת רָעוֹת רַק בְּשֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה, דְּהַיְנוּ שֶׁלּא לַחֲשׁב אוֹתוֹ הַמַּחֲשָׁבָה רַק לַחֲשׁב אֵיזֶה מַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת..., כִּי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי מַחֲשָׁבוֹת בְּיַחַד בְּשׁוּם אפֶן. וּכְבָר מְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר (לְעֵיל בְּסִימָן ע"ב) : שֶׁאֵין צְרִיכִין לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה וּלְנַעְנֵעַ ראשׁוֹ אָנֶה וָאָנָה כְּדֵי לְגָרֵשׁ הַמַּחֲשָׁבוֹת רָעוֹת, כִּי אֵין זֶה מוֹעִיל כְּלָל, אַדְּרַבָּא עַל יְדֵי זֶה מִתְגַּבְּרִים יוֹתֵר. רַק, לִבְלִי לְהַשְׁגִּיחַ עֲלֵיהֶם כְּלָל, רַק לַעֲשׂוֹת אֶת שֶׁלּוֹ בַּמֶּה שֶּׁהוּא עוֹסֵק... וְלִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל לַאֲחוֹרָיו כְּלָל וְעַל יְדֵי זֶה מִמֵּילָא תִּסְתַּלֵּק

וְזֶה עֵצָה נִפְלָאָה לְכָל דָּבָר כִּי כַּמָּה פְּעָמִים מְבַלְבְּלִין הַמַּחֲשָׁבוֹת מְאד, וְכָל מַה שֶּׁרוֹצִים לִדְחוֹתָם בְּאֵיזֶה דְּחִיוֹת הֵם מְבַלְבְּלִין יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וְעִקַּר הָעֵצָה לִבְלִי לְהַתְחִיל לַחֲשׁב בָּהֶם כְּלָל, וּלְסַלֵּק דַּעְתּוֹ מֵהֶם לְגַמְרֵי, וְלַעֲשׂוֹת אֶת שֶׁלּוֹ בַּמֶּה שֶׁהוּא עוֹסֵק

הַיֵּצֶר הָרָע נוֹקֵשׁ בָּאָדָם בְּכָל פַּעַם וּמְעוֹרְרוֹ לְמַה שֶּׁמְּעוֹרְרוֹ. וְאַף אִם אֵין הָאָדָם שׁוֹמֵעַ לוֹ וּפוֹנֶה ערֶף מִמֶּנּוּ, אַף עַל פִּי כֵן הוּא נוֹקֵשׁ בּוֹ עוֹד פַּעַם שֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי וּרְבִיעִי וְיוֹתֵר. אֲבָל אִם הָאָדָם הוּא חָזָק בְּדַעְתּוֹ וְעַקְשָׁן נֶגֶד הַיֵּצֶר הָרָע, וְאֵינוֹ פּוֹנֶה אֵלָיו כְּלָל, אֲזַי הַיֵּצֶר הָרָע מִסְתַּלֵּק וְהוֹלֵךְ לוֹ. וְכֵן..., בְּעִנְיַן הַמַּחֲשָׁבוֹת הַבָּאִים לְבַלְבֵּל, הוּא מַמָּשׁ כַּנַּ"ל, שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה בָּאָה כַּמָּה פְּעָמִים, פַּעַם אַחַר פַּעַם, לְבַלְבֵּל וְצָרִיךְ לִהְיוֹת חָזָק לִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עָלֶיהָ כְּלָל בְּשׁוּם אפֶן, וַאֲזַי תִּסְתַּלֵּק

קרא עוד על עקשנות , עצבות , חכם , נקודות חיוביות , פתרון בעיות , חשיבה חיובית , מציאות , רוגע , כלי קיבול , קושי , התמודדות , חרדות , הווה , אימון אישי , רע , טיפול באנשים , שמחה , טעויות , עבר , לחץ , שופינג , בחירה חופשית , מוזיקה , פחדים פוביות , מועקה נפשית , מצב רוח , מי ים , בטחון עצמי , יעוץ , רגשות תחושות , התבוננות , טוב , תת מודע , כעס , הדחקה ועוד ...

מאת להצליח בכח המחשבה www.EIP.co.il