ריח הגשם הראשון היום, ואווירת החג המקופלת לתוכו הפיחו חיים בזכרונות הרדומים. הם יצאו ממגרות החורף הספונים בקרבי ונזכרתי בהוריי ז"ל המדהימים ואיך שתמיד לפני החגים דאגו לקנות את כל הדברים שיעשו לנו את החג נעים וטעים. זה חסר לי. חסר ברמות שאני לא יודעת אם אי פעם אצליח לאסוף את הערימה של עצמי ולכתוב את זה כך שאבין כמה זה חסר. בכל אופן, הרגשות הללו שצפים בתקופת טרום החגים מזכירים לי עד כמה אני נוחה להיפגע. נוחה להעלב.

פתאום אני לוקחת אמירות שאין להן קשר לפגיעה ומייחסת אותן למקום הזה הפגיע. הרגיש. זאת לגמרי אני שנמצאת במקום שביר ואיך שהוא בדרך אנושית ונורמלית מגיבה כך. יש ימים שאני מסתובבת חסרת מנוחה מנסה למצוא את המקום שלי ולא מצליחה. בימים האלה אני מלאת הערכה ותודה לאנשים שנכנסו לליבי בפרט, ובשנה האחרונה בכלל. ואני חושבת על למה. למה אנשים מסויימים נכנסים לי לב ואחרים לא? האם זה משהו שתלוי בי, או שזה תלוי במי שמולי? באנרגיה, בשיח, באמון שקראתי דרך העיניים? באיזו הרגשת נוחות טבעית שהייתה באוויר על ההתחלה? לכאורה יש כאן 2 אפשרויות שנורא פשוט לבוא ולבחור אחת. בשבילי הניתוח של השאלה, העומק הנלווה אליה וההתעסקות איתה פותחים לי דרך מרגשת להבנה.

מאתגר אותי להיפתח לשינוי פנימי. מאתגר אותי הרעיון שאוכל להכניס לליבי דווקא את האנשים שלא הצליחו להכנס על הדקה הראשונה. אני משתוקקת להבין תהליכי תקשורת בינאישית ברמות של הכלה גם אם לא מצא חן בעיניי על המכה הראשונה. בסופו של דבר אנשים די דומים לאוכל. יש חמוצים שמתגלים ממש מתוקים. ויש עוקצים כמו סברס שמבפנים הם רכים כמעט כמו אלפחורס. יש את אלה שאין להם שום דבר טוב להגיד על כלום, כמו לאכול משהו פרווה, אבל באחד על אחד מגלים שהחיים הפכו אותם סוג של "לא נוחים למשתמש".

ויש את הקוטרים הקבועים שכל דבר קטן מעצבן אותם ומייצר תלונות ובסוף הם האנשים הכי חמים.

זה בערך, מה שעולה לי עכשיו לראש האיחול שלי לעצמי לשנה המתרגשת ובאה עלינו לטובה. להיות חלק מתהליך שיאיר את עיניי, ויפתח את בלוטות הטעם לדברים שאני פחות מעזה. אני מאחלת שנה מלאה ערימות דבש בכל פינה. ומאחלת עבורי וגם עבורכם להעז "לאכול" פרוסה עם שוקולד השחר ועליה מלפפון חמוץ.

שנה דבש! ומשפט של נתן זך שחרוט בקרבי :"שיש לכל זה טעם גם כשהטעם תם".

__________________________________________________________
מתוך הבלוג של יפית שזו מתוך אתר הארגון " צו פיוס ".