מאת: דגנית חן

מבוא

כרמלה בוחבוט הרגה את בעלה לאחר שהתעלל בה שנים רבות. בפסק הדין בעניינה כתבו השופטים את הדברים הבאים: "לפנינו נגולו טרגדיה אנושית וסיפור קשה של חיי הנאשמת כאישה כנועה ומוכה. עם זאת, אין להתעלם מכך שהנאשמת יכלה, או לפחות יכלה לנסות, לשים קץ לסבלותיה, אילו הייתה פועלת בדרכים נאותות ומקובלות, כמו דיווח למשטרת ישראל, או אפילו שיתוף רשויות משרד הרווחה וקבלת סיוע במקלט לנשים מוכות. בדרך זו אפשר וניתן היה למנוע את התעללות המנוח בנאשמת" [ת"פ (נצ') 29/94 מ"י נ' בוחבוט, פ"מ נ"ה (1) 272, 276].

לימים, כשערערה בוחבוט על פסה"ד לביהמ"ש העליון, טענה השופטת דורנר כי בוחבוט הייתה לא רק קורבן של בעלה או של המערכת, כי אם קורבן של החברה כולה. לפיכך, האשמה, לא הוטלה רק על בוחבוט בעצמה שבחרה בפתרון כה דרסטי וקטלני על פני פעולה בדרכים "נאותות" ו"מקובלות" כפי שנטען בפסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי, אלא בעיקר על כל מי שידע והתעלם: המשפחה, החברים, השכנים, סגל בית החולים, הרשויות השונות, המשטרה ועוד.

ועדת קרפ והחוק למניעת אלימות במשפחה התשנ"א-1991

הטרגדיה של כרמלה בוחבוט הולידה את התפיסה כי הפתרון ל"בעיה" של קורבן מיואש הלוקח את החוק לידיו ומגיב באלימות כלפי התוקף אינו באמצעות ענישה מוגברת של אותן נשים כדוגמתה של בוחבוט, אלא באמצעות שינוי מבני בחברה, היינו, יצירת שינוי ביחסה של החברה כלפי אלימות במשפחה של גברים כנגד נשים וכן כלפי התעללות בילדים.

החמרת התופעה של אלימות במשפחה ושורת מעשים קיצוניים כמו אלה שעשו כרמלה בוחבוט והחייל שוקי בסו שהרג את אביו, הולידו לימים את דוח ועדת קרפ שמונתה ע"י היועץ המשפטי לממשלה לבחון את סוגיית האלימות במשפחה.

אחד מהביטויים החקיקתיים להמלצות הוועדה היה החוק למניעת אלימות במשפחה התשנ"א-1991 שמטרתו הייתה לתת תרופה מיידית, גם אם זמנית, למקרי אלימות של גברים כלפי נשים וכן למקרי התעללות בילדים באמצעות מתן צו הרחקה או צו האוסר על התנהגויות אלימות או מאיימות כלפי האישה (סעיף 2 לחוק למניעת אלימות במשפחה).

עד שנחקק החוק למניעת אלימות במשפחה, לא הייתה חקיקה שמתייחסת לאלימות במשפחה בשל התפיסות המוטעות הבאות:

1) תחום המשפחה הוא עניין פרטי, שהמדינה לא צריכה להתערב בו.

2) אישה מוכה היא בעצם אשמה/ אחראית למצבה.

3) כלל העבירות נכללות בחוק העונשין.

הגדרת האלימות, אפיוניה ותסמיניה

עד לועדת קרפ לא הוקדשה תשומת לב מיוחדת לתופעה. טשטושה הביא לכך שנשים שהיו קורבן לאלימות במשפחה, או מקרים של התעללות בילדים, הוסתרו וכך איש לא שמע לקול שוועתם. הם נשארו לחיות בסבלותיהם ובמקרה הגרוע אף שילמו בחייהם.

בועדת קרפ אף הוצגו מחקרים על אלימות בין בני זוג והוצגו סימני הזיהוי הקלאסיים לזיהויה ובהן: גיעות פיזיות, מיניות ופסיכולוגיות כמו גם שליטה כלכלית, אשר מבוגרים או מתבגרים משתמשים בהן כנגד בן זוג. הועדה הציגה את תסמיני התופעה כך:

1. פגיעות פליליות או לאו דווקא המתרחשות לעיתים על בסיס יום יומי.

2. פגיעות פיזיות, מיניות ופסיכולוגיות, כמו גם שליטה כלכלית.

3. הפעלת כוח פיזי ותחושת טרור שמשליט התוקף ושגורמים לנזק פיזי ופסיכולוגי לקורבן וכן – התעללות בילדים.

4. התנהגות המכוונת להשגת ציות של הקורבן או שליטה עליו.

המשטרה, בתי המשפט וגורמי הרווחה

תוצאותיו של דו"ח קרפ הביאו לביצוע שינויים מרחיקי לכת בכל הגופים הציבוריים הלוקחים חלק בטיפול בנושא אלימות נגד נשים וכן בטיפול במקרי התעללות בילדים. ההנחיות שהורו לגופים אלו כיצד לפעול במקרים של אלימות במשפחה ולטפל בהם עוגנו בחוק למניעת אלימות במשפחה.

המשטרה פרסמה הנחיה חדשה בנושא מדיניות הטיפול באלימות בין בני זוג או במקרי התעללות בילדים. שיקול הדעת של השוטר צומצם לגבי אופן הטיפול והחקירה, הוגבל העיסוק בתחום הטיפולי והודגשה ההתמקדות באכיפת החוק [להלן: החוק למניעת אלימות במשפחה].

בית המשפט, רשאי, ע"פ סעיף 2 לחוק למניעת אלימות במשפחה, ליתן צו הגנה מיידי להבטחת שלומו ובטחונו של כל בן משפחה, המאוים או הרואה עצמו מאוים ע"י האדם נגדו מוצא הצו.

גם גורמי הרווחה, הבריאות והחינוך מחויבים להיות ערים לסימנים הקלאסיים לאלימות במשפחה הכוללים אלימות כלפי נשים או התעללות בילדים ואף לדווח עליהם כעולה מסעיף 11 א' לחוק למניעת אלימות במשפחה.

סיכום

בעבר, לפני שנחקק החוק למניעת אלימות במשפחה, היה יחסה של החברה למקרי אלימות נגד נשים או התעללות בילדים, שונה מאוד. כיום, החוק מתווה הנחיות ברורות לטיפול במקרים אלו.

עדת קרפ הציגה במסקנותיה שורה של מסקנות לגבי סימני הזיהוי המעידים על קיומה של אלימות במשפחה.