משרת נוטריון היא מוסד עתיק יומין, אשר התקיימה עוד בימי רומא העתיקה. בשיטת המשפט שקדמה למנדט הבריטי, המשפט העות'מאני, ששרר בארץ ישראל עד אז, הכיר במשרת נוטריון, המעניק אישורים נוטריוניים, ואף הסדיר אותה בחוק הנוטריוני העות'מאני משנת 1913. עם המנדט הבריטי בארץ ישראל התפצלה המשרה לשתי משרות - משרת "הנוטריון הציבורי" שעיסוקו באישור מסמכים לצורך שימוש בארץ פנימה, ומשרת "הנוטריון למסמכים יוצאי חוץ" שערך אישורים נוטריוניים לצורך שימוש במדינות חוץ. "הנוטריון הציבורי" היה עובד מדינה, ואילו "הנוטריון המעניק אישורי נוטריון למסמכים יוצאי חוץ" היה עורך דין פרטי שהוסמך לכך. מכאן ועד נוטריון בתל אביב בשנות האלפיים הדרך קצרה, וכיום קיים מספר גדול של נוטריונים בתל אביב.

רק בשנת 1976 חוק הנוטריונים חדש ביטל כפילות זו, ואיחד את המשרות למשרה אחת שבה יכול לשמש כל עורך דין בעל כשירות לחתום על אישורים נוטריוניים, שיאושר לכך על ידי ועדה של משרד המשפטים.

על מנת לאמת את המסמך הנוטריוני שנחתם בארץ, בעת השימוש בו בחוץ לארץ, התפתח מוסד ה"אפוסטיל". על פי אמנה בינלאומית שנחתמה בהאג בשנת 1961 ואשר מדינת ישראל, כמו גם נוטריון בתל אביב, היא צד לה, ולפי תקנות לביצוע האמנה שנחקקו בישראל בשנת 1993, יכול עובד ציבור ישראלי לאשר כי מסמך נוטריוני מסוים נחתם על ידי נוטריון ישראלי מוסמך. אישורי נוטריון זה דרוש לשם אימות העובדה כי החתום על המסמך כנוטריון הוא אכן נוטריון המוסמך לחתום על המסמך המוצג בחוץ לארץ. אפוסטיל מסוג זה תקף בכל מדינה החתומה על האמנה,עליה חתום גם נוטריון בתל אביב. על האמנה חתומות רוב מדינות אירופה וארצות הברית וכן מדינות רבות באסיה, באפריקה ובאוקיאניה, שכולן מחויבות לקבל אישורים נוטריוניים אחת מהשנייה.