איזה ערך עצום הוא חופש המחשבה! חבל שכמו רוב הערכים, הוא נשאר בעולם השאיפות. כל רסיס אנושיות בלתי נמנע שיש לנו הוא הגבלה על המחשבה.

אחד מהדברים שגרמו לי להרגיש טוב אחרי שהחלטתי שאני לא משתייך לציבור הדתי הוא השחרור שחוויתי ביחס לחשיבה שלי. ההרגשה שמותר לשאול שאלות חתרניות ולא לקבל תשובות דחוקות הייתה נהדרת. אלא שברגע ששואלים את השאלות הללו מול אדם דתי שנותן תשובה טובה, ישנה נטיה טבעית לא לקבל את התשובה. כי אני לא דתי, אז למה שאני אקבל את התירוצים האלה? אבל אלה לא תמיד תירוצים. קורה שמדובר בסיבות. כך גיליתי את הכבל החדש שמגביל את המחשבה שלי. שיוך הוא כבל, חוסר שיוך הוא כבל.

כך מצליחים למכור לנו שוב ושוב בתקשורת שצניעות זה רע רק בגלל קומץ קיצוניים שלוקחים את הצניעות כמה צעדים רחוק מידי באותו הזמן שדוגמניות רזות עד כדי תת תזונה ולבושות עד כדי עלה תאנה מוכרות לנו דברים כמו אוכל ורהיטים ועוד פריטים שהקשר ביניהן לבין המיניות הבוטה הוא מקרי בהחלט. כל זאת בגלל שאנחנו שייכים לציבור שאינו צנוע ומתנגדים לציבור הצנוע.

גבולות המחשבה שלנו נובעים מהאנושיות שלנו. אנחנו חייבים להגדיר את עצמנו. אם זה על ידי שיוך ואם על ידי חוסר שיוך. ככל שאנחנו בורחים יותר משיוכים אוטומטיים, אנחנו מגדירים את עצמנו  במספר גדול יותר של שיוכים וכך זוכים למנה כפולה של הגבלות. במובן הזה אנחנו כולם כלבים של פבלוב. אין לנו מנוס מתגובות מותנות.

אבל בכל זאת, יש ניצוצות של תקווה. בכל פעם שאני נוהג בניגוד לטבע שלי ותומך בדעה של יריב אידיאולוגי אני מרגיש חופשי יותר. לעולם לא נהיה חופשיים לחלוטין. אבל אנחנו יכולים לקרוע כבלים אחדים תוך כדי התקדמות אם רק נקשיב עם כל תשומת הלב שלנו ונחשוב מתי ההתנגדות שלנו עניינית ומתי מותנית.

_____________________________________________________________

מתוך הבלוג של אלחנן הורמנן, מאתר הארגון 'צו פיוס'.