היהדות מקדשת את הקשר הזוגי. המעבר מרווקות לנישואין נעשה באמצעות טקס חופה וקידושין: "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל", מקדש החתן את כלתו, והקהל עונה: "מקודשת, מקודשת ,מקודשת."
בורא עולם מעניק לעולם הזה שפע של אור, נתינתו בלתי מוגבלת. ומנגד האדם בהיותו יצור נזקק מוצא את עצמו בדאגה מרובה שמה מחסור יפגוש אותו ויערער את שלוותו.
האדם, בהיותו עסוק בדאגתו,
עם הזמן גדלה חולשתו
האדם בכלל, נטייתו עצלנית, וירבה לעצמו כלים, חפצים וסוגי מכשירים אשר יקלו עליו את חייו. אולם כאשר אנו מתרגלים ל"דברים טובים" אנו מתפנקים. גופינו ונשמתנו נחלשים. ובזמנים בהם דברים מתקלקלים, ולא עובדים. אנו עלולים למצוא את עצמנו מתקשים לתפקד. התלותיות הרבה שלנו בכל הדברים, הרצון העצלני שלנו שדברים יקרו, מהר, בקלות ואפילו מעצמם. יוצרים חולשה אנושית, חולשה פיזית ורגשית.
ממקום שכזה יוצא שהאדם בקשר הזוגי עלול להתקשות להתמודד עם קשיים שפוקדים אותו, שעה של מצוקה עלולה להשאיר עליו רושם עז. וכשהמצוקה הזוגית לא עוברת לה המחשבה תנדוד למקום של לעזוב ולנדוד, כי ככה אי אפשר לחיות.
הזוגיות הינה מאתגרת, ומזמינה את האדם להתמודד עם קשיים. לעיתים כאלה שלוקח זמן רב לפתור אותם. מכאן צריך שהאדם תהייה לו יכולת להקטין את צרכיו ולהזדקק פחות, כי הרי יש כאן אנשים נוספים עם צרכים, וצריך שיהיו ויתורים.
לוותר על צרכים זהו חלק מהנוסחה, ואותה משלימה יכולת הנתינה.
חשוב שהאדם ילמד לא רק להצטרך פחות, אלה גם לתת יותר.
ויוצא בכעס אותו הבעל ואומר
"לא מספיק שאני נמנע מלכעוס על אשתי.
אתה מבקש ממני גם להבין אותה ולעשות את רצונה"
ולרגע המשימה תראה לו מידי קשה.
אך כאשר הדברים נעשים, פתאום האדם יכול לגלות כי הוא מסתדר עם פחות. וכשהנתינה ממשיכה להיעשות, בחפץ לב ואהבה, יוצא שהאדם נהנה מזה שנתן. והנתינה שלו שיצרה שמחה בעולמה, אותה שימחה היא בשבילו מתנה גדולה ומספיקה.
בהתחזקותו ימצא האדם את עצמו נזקק פחות ומוצא את עצמו נהנה מנתינה לעולם, לחברה ובפרט למשפחה. וככל שהאדם פחות נזקק ומוצא את עצמו יותר ויותר עסוק בלהעניק, כך מתגלות לו רמות גבוהות יותר של קדושה. ובהדרגה ימצא את עצמו מתקרב לשכינה.
המערכת הזוגית והמשפחתית מציבה אתגרים מורכבים ודינאמיים, ומתוך אופייה זה, היא מאפשרת לאדם ללמוד את אומנות הנתינה, ואת אומנות הקבלה. ובכך מזמינה אותו לצמוח להתחזק בתוכה ובאמצעותה.
המודל הבא ממחיש את התהליך אותו יכול לעבור אדם בדרכו למקום של קדושה:
השם בהיותו כולו נתינה, אין הוא נזקק להערכה ולברכה כדי שנתינה זו תגיע אל העולם, השפע המגיע אל העולם, ניתן ללא תנאי.
האדם כשנוצר עוד בבטן אימו, כולו עסוק בלכלכל את עצמו, ייקח לו כל צורכו, וכשייולד לו יינק ויחזק את גופו. וגם אם זה יעלה בבריאות אימו, הוא עסוק בשלו, בגדילתו, בהתפתחותו.
וכשיגדל, דרישותיו לרוב יתגברו, וברבות הימים עוד נמצא אותו טוען בכעס כי אותו כלל לא אהבו ומעט התייחסו.
ובעוברו מבית הוריו לחברתו, שברבות הימים תהייה לבת זוגתו. לרוב יחפש תחליף לאימו. משהי שתבין אותו, שתרצה לתת ולפנק אותו. והיא כן גם היא מסלול דומה עברה, וגם היא רוצה בטחון תמיכה ואהבה. ויוצא שאלו השניים מתכתשים ומתלוננים על חוסר כבוד, תמיכה והבנה. כשני ילדים אשר ממשיכים להאשים את ההורים.
ויש כאלה, שמודל טוב ראו בביתם, ויש כאלה שלמדו על בשרם, ויש כאלה שקראו ולמדו ולייעוץ הלכו. ואלו שינו מדרכם, ולמדו להזדקק פחות ולהעניק יותר.
למדו לפתח את שרירי הנתינה
ואלו אשר לשניהם זה קרה, נפתחה להם דלת האהבה,
דלת דרכה זכו לחוות את השכינה בביתם.
אודות הכותב:
ד"ר כרמי אומרו- מנהל מכון פתרונות.
מומחה לתקשורת בינאישית, יועץ אישי וזוגי לשחרור מקשיים ויצירת יכולת אישית, מגשר סכסוכים בתחום המשפחה, פועל באמצעות גישות פילוסופיות ותרגומן לחיי היום יום, מרצה ומנחת סדנאות , 0523-100-104