כשהייתי בת 20 לא מקובל היה לעזוב הכל ולנסוע לטיול למזרח הרחוק. נכון, היו שעשו זאת, אבל לא אני. בגיל 45, גרושה, עם ילדה בצבא וילד בטיול משל עצמו לדרום אמריקה, פתחתי את אחד החסכונות והתחלתי את ההכנות לטיול להודו לעשות הכרות עם עצמי.

זה לא כל כך פשוט לעזוב ילדה בצבא ולדעת שלא יהיה לי קשר עם הילד המטייל בדרום אמריקה במשך חודשיים- שלושה, אבל אחרי שנים בהן הרגשתי שאני חיה חיים של מישהו אחר, הבנתי שהגעתי לצומת דרכים ואם לא אארוז תרמיל ואדחוף את עצמי אל מחוץ לחיי השגרה הנוחים אותם סיגלתי לי, טיול להודו כבר לא יבוא בחשבון כי זה עכשיו או לעולם לא.

"את השתגעת? ומי יטפל בנועה כשאת מסתובבת לך בין הפרות הקדושות והמסכנים ברחובות?" אחותי שעמדה לצידי חטפה את הטלפון מידי ובקול מתוק אמרה "יוחאי, אני אטפל בנועה, ואני מזכירה לך שהיא כבר בת 19 ומגיעה הביתה מהדרום פעם בשבועיים אז תרגיע ותרד מאחותי הקטנה." ליוחאי תמיד הייתה חולשה לתמי אחותי הגדולה וגם הפעם קולה עשה פלאות והוא נרגע והחל להביע את דאגתו לי. יוחאי הוא לא בעל לשעבר גרוע – הוא דווקא היה בסדר ודי היינו חברים ולאט, לאט הוא התרגל לרעיון ואפילו נתן לי מספר טלפון של חבר בשגרירות ישראל בהודו – "אם תצטרכי."

נסעתי. צבעים, חום כבד, ריחות שלא מהעולם הזה – לטוב ולרע… חום כבד כבר אמרתי? לקח לי זמן להתרגל. טיול להודו בגילי זה לא פשוט. התגעגעתי נורא בשבועיים הראשונים ואז אחרי שיחת טלפון מפתיעה ביותר מעדי בני, שבישר לי שהוא מגיע להודו שבוע לפני שאני חוזרת לארץ, הגעגועים חלפו ואני התחלתי ליהנות. בתחילת החודש השני הגעתי לאשראם. טיול להודו בלי ביקור באשראם הוא סתם טיול. שם בפעם הראשונה בחיי ישבתי ולא עשיתי כלום. מדיטציה, הם קראו לזה – אני ישבתי ולא עשיתי כלום. בהתחלה זה היה קשה – אני רגילה להיות בתזוזה מתמדת. ישבתי בשקט ונתתי למחשבות לרוץ לבכי לזלוג ולכאבי החיים לעלות ולהעלם. מי ידע, טיול להודו ואני קלה יותר (גם במשקל) וגם בנשמה. את השבוע האחרון ביליתי עם בני עדי, שבהתחלה לא זיהה את האשה הצעירה והמאושרת שפגשה אותו בשדה התעופה בבומביי. היה לנו שבוע נפלא, הוא המשיך לתאילנד ואני חזרתי הביתה יחד עם העצמי, שמצאתי תוך כדי טיול להודו בגיל ארבעים וחמש.