ביקורי הראשון בבנין שגרירות ארצות הברית ברחוב הירקון בתל אביב, גרם לי להתקף לב לא קטן. מעולם לא הייתי בארה"ב וכעת הגיע הרגע מבחינתי להוציא את הוויזה ולנסוע. מסיפורים מבעיתים הבנתי שעלי לשמור על פי ולהיזהר מפקידיי השגרירות, שמא יחליטו על סמך מילה או שתיים למנוע ממני את חלומי.

ישבתי בחדר ההמתנה של שגרירות ארצות הברית, מחכה בתור יחד עם כל עמך ישראל וכשהגיע תורי הגשתי את הטופס המלא לפקידה. כשהיא שאלה אותי אם יש לי כוונות להישאר בארה"ב עניתי בלי מחשבה "אני לא בטוחה, יש לי שם דודה וחברים שאמרו שיעזרו לי... נראה" מיד כאשר עזבו המילים את שפתותי הבנתי שאמרתי משהו מאד, אבל מאד לא לעניין ושהפקידה ששומעת בכל יום עשרות תשובות,  מופתעת מכנותי המטומטמת, לא פחות ממני... את התשובה, אמרה לי, אקבל כעבור מספר ימים אחרי שהקונסול יעבור על בקשתי.

חזרתי מהביקור באי השדים שקרוי גם שגרירות ארצות הברית, אבלה וחפוית ראש וכל מי שסיפרתי לו את הסיפור  זעק "מה אמרת??? את בטוח לא תקבלי את הוויזה , תשכחי מזה. מי אומר לפקידת שגרירות ארצות הברית שהוא מתכוון להתנחל שם, תגידי, מי???" אני! מה לעשות, תמיד ידעתי שיום אחד הכנות שלי וחוסר השליטה בפה, תוריד אותי ביגון שאולה והנה היום הזה הגיע.

הראש לי עבד עכשיו בניסיון למחוק את כל מה שארע, וקודם כל לבטל את הודעת ההתפטרות שלי ממקום העבודה, כי "אני נוסעת לארצות הברית לזמן בלתי מוגבל" ולאחר מכן את ההודעה שאני  עוזבת את הדירה "כי אני לא רוצה הוצאות בארץ, בזמן שאחיה בארצות הברית" וכמובן, איך אני מחזירה את הזמן ברוורס ועונה לשאלתה של הפקידה של שגרירות ארצות הברית במילה אחת "לא!".

כעבור שלושה ימים חזרתי למשרדיי שגרירות ארצות הברית כדי לקבל את התשובה ואת הדרכון הישראלי שהפקדתי בידיהם. תוך תקווה שיסכימו לתת לי את הוויזה, שהפכה לפני כמה ימים לחלום בפני עצמו...חלום לא מושג... והנה הפקידה קוראת בשמי, מחייכת ומושיטה לי את הדרכון ואני ניגשת בדחילו ורחימו לדלפק מביטה בעיניה ועוצרת מבעד עצמי מלהתנצל על קיומי, אוחזת בדרכון ופונה ללכת כשאני שומעת אותה אומרת לי "בילוי נעים!"

כשליבי פועם בטירוף דפדפתי, בדרכי החוצה מבניין שגרירות ארצות הברית, בדרכון שלי  והנה שם, בעמוד מיוחד המיועד לה, נחה בשאננות חותמת הוויזה שארה"ב החליטה להעניק לי ולא סתם ויזה אלא ויזה ללא פחות מאשר עשר שנים! הם כנראה לא דואגים מהאפשרות שאשאר שם.