הפגישה הראשונה תואמה בשיחת טלפון קצרה וממוקדת מטרה- קביעת יום ושעה.

יום רביעי ,שמונה בבוקר, פגישה ראשונה אמורה להתחיל.

אני מתעכבת עם הרכב בכניסה למתחם בית החולים, בשל מחסום משטרתי (חריג)

חושבת האם להתקשר למזכירה להודיע על העיכוב או ליואל ישירות (אם הגיע).

בעודי מהרהרת באפשרויות, הטלפון מצלצל,אני עונה וזו המזכירה של המרפאה, שואלת היכן אני.

אני מעדכנת ומבקשת שתתנצל בשמי בפני יואל והיא מוסיפה שהוא אף הקדים וכבר ממתין 25 דקות

חשבתי על המשמעות של אי הימצאותי לקבלו בזמן לפגישה הראשונה והרגשתי אי נוחות שנארגה לכאב בבית החזה . כאב המוכר לי כמתחבר לאשמה . תשומת ליבי מתרכזת בכאב הסומטי הפרטי שלי וכך ממתינה לעבור את מחסום השיטור(שוטר פנימי ושוטר חיצוני)החוצץ ביני לבין המטופל החדש שממתין. מנסה לדמיין אותו בראשי ולא מצליחה, מנסה להרגיע את עצמי ומצליחה חלקית.סימנתי את ההתחלה החריגה וידעתי שיש לשים את היד על "דופק החריגות".

שמונה ורבע, הגעתי למרפאה.יואל ישב בחדר ההמתנה לבדו,בחור צעיר,בחולצה לבנה וג'ינס,עיניו פגשו את עיני,מבטו דרוך,כאילו מחכה לאות ממני,שזו אני.

הצגתי עצמי בשם והתנצלתי על שאיחרתי. הוא חייך וחיוכו גדל אט אט והתרחב וניתן היה להבחין כיצד שרירי פניו שהוחזקו קודם קפואים,קפוצים ונעולים בתוך מעטפת עורו הדק והשקוף,מופשרים ומבטו מתרכך לעברי.

אני מתקדמת לכיוון החדר ויואל קם וצעדיו מצמידים את צעדי. אני מסובבת את המפתח במנעול ,נכנסת ויואל אחרי.מתיישב,אנחה נשמעת מפיו,דומה,מבקש כבר להתחיל,למצוא "מושב" שיחזיק באופן קונקרטי את הציפייה והחרדה,שלבטח התעצמו תוך שהמתנתו התארכה.

חשבתי על אופי ההתחלות הצולעות של הפגישה ועל כך שכעת עלי לאגוד אותן לתוך השעה ולהיפגש!

פתחתי את הפגישה בהתנצלות חוזרת,כדי לסמן אחריות ו\או מתוך הצורך שלי לשחרר אשמה.

יכול להיות שרציתי לשמוע אתתגובתו לאיחור שלי (אולי רציתי שהוא ירגיע אותי?).

יואל מיד מרגיע,אולי כדי לרצות ואולי באופן הזה מזיז אותי ממרכז הענייניים ומפנה לעצמו מקום בחדר במובן של - לא צריך יותר לדבר על האיחור שלך,זה על חשבון הזמן שלי ואני כאן המטופל .

יואל אומר "הבנתי,לא נורא,ראיתי את הפקק בכניסה.אני חניתי בחוץ.אני מקווה שאם אני אגיע באיחור, אז גם את תחכי לי".משהו באופן ההיפגשות ,בתוכן מילותיו הראשונות וב"מנגינה",שזר את החוטים הראשונים של הקשר בנינו. המילים של יואל "אני חניתי בחוץ",עוררו כמה מחשבות,האם מספר לי שהיה לו חשוב לא לאחר והפגישה חשובה לו,או אולי עוד לא ממש "מחנה" (מתיישב) פה והגעתו היום הינה במטרה לבחון את ה"הצעה".

בהמשך הפגישה,יואל סיפר שלא ממש רצה לבוא,שאף פעם לא היה בטיפול פסיכולוגי מרצונו

ומה שזוכר מהאשפוז,זה פסיכולוגים ופסיכיאטרים ששואלים הרבה שאלות .

אני : מה בכל זאת גרם לך להתקשר ולקבוע פגישה?

יואל :הרופא שלי ואמא שלי,חושבים שזה יעשה לי טוב,בעצם כולם חושבים ככה,הם כבר רצו מזמן שאבוא לטיפול,אבל אני בעצם לא יודע מה טוב יכול לצאת מלדבר על עצמי עם מישהו זר.

תגובתי היתה "נראה לי שזה שבאת היום מיוזמתך,יכול להעיד על כך שהגיע העת שהחלטת לבדוק בעצמך,מה זה הדבר הזה שכולם חושבים שיכול לעשות לך טוב"

הוא עונה "אכן הגיע הזמן"(שאלת הזמן נמצאת בכל מיני מובנים בתוך השעה הראשונה שלנו)

יואל מבקש את הקשב שלי לאיחורים שלו להיות בטיפול.

אני מאחרת לו,הוא מאחר לעצמו ויש את אלה (האם והרופא)שמזרזים אותו להתחיל טיפול.

בשלב זה יואל שואל אם רוצה שיספר לי על עצמו ופותח את הקלפים,מניח אותם פרוסים מההווה אל העבר- ההתקף האחרון,האשפוזים,המחלות,המשפחה שלו.

כך מציג לי את החיים שהיו לו,החיים שאין לו עכשיו

ואת החיים שמתחילים פה עכשיו בשעה