"בניית רצון טוב"

בניית רצון טוב בילד

סדר התפתחות האדם

לאחר שבמאמר הראשון הבהרנו שתי הנחות יסוד חשובות, צריכים אנו לדרוש על דרך התפתחות האדם כפי שתורת הקבלה מלמדת אותנו. רבים התוהים בדור שלנו על המילים הכתובות בתורתנו כבר בתחילת דרכה של האנושות, "כי יצר לב האדם רע מנעריו" (בראשית ח' כ"א), ובאמת, מבט חטוף אל פניו של כל תינוק, יעורר תמיהה גדולה. הלא מתיקות ותום שכזה, איך אפשר לכנות אותו בשם "רע". בדיוק במקום זה מפציע אורו של המקובל הגדול של דורנו, "בעל הסולם", הרב יהודה אשלג זצ"ל, שהודיענו בפשטות, כי המילה רע, פירושה ראשי התיבות, "רצון עצמי", והמילה "רשע", משמעותה, "רצון של עצמו". אכן, כשנשוב ונתבונן בתינוק או בילד המתפתח, נגלה שכל עיסוקו הוא בעצמו בלבד. בתחילה, הוא דורש רק את מזונו ואת החם ההורי, ואט אט הוא מפתח רצונות גדולים יותר ותובעניים יותר. לכן נאמר באיוב, "ועיר פרא, אדם יולד" (איוב י"א י"ב).
כדי להבין את הדברים, נחזור בקצרה אל מעשה בראשית. תכלית הבריאה היא שרצה הקב"ה להיטיב לנבראיו. תורת הקבלהאינה חוקרת בעצמותו של הבורא, אלא מדברת רק על מעשיו ופעולותיו, האור המתפשט ממנו, אור אינסוף, אשר ממלא את כל המציאות, וחז"ל דרשו שהאור הזה הוא "טוב ומיטיב". לכן כל מה שהיה חסר בבריאה זה כלי שיקבל את שפע האור הזה, את ההטבה האינסופית. לשם כך נבראו הנשמות מחומר אחד שנקרא "רצון", או ליתר דיוק, "רצון לקבל". זאת אומרת, שבטבע שלנו, אנו מחויבים להיות בעלי "רצון לקבל לעצמנו" גדול ביותר, או במילים אחרות מחויבים אנו להיות "אגואיסטים גדולים". משום כך, התפתחות האדם היא תכליתית ובעצם אמורה להוביל לגדילה וצמיחה של הרצון. משום כך נאמר, "יצר לב האדם רע מנעריו" (שם), ואין בכך שום גנאי. להפך, טבע זה בא לשרת את תכלית הבריאה שהיא להיטיב לנבראיו, משום שללא הרצון הזה איך נוכל לקבל את שפע ההטבה?!
אולם, תורת הקבלה מלמדת אותנו שעיקר העבודה היא דוקא להפך את הרצון הטבעי. עד גיל שלוש עשרה הילד בעצם נתון תחת המערכת של קבלה לעצמו, יצר ר"ע. בגיל שלוש עשרה מתחולל מהפך. הנקודה שבלב, הקרויה גם נפש דנפש או אחוריים דנפש דקדושה, נקודת הנשמה, שהיתה עד עכשיו חבויה בפנים, מתעוררת. בשלב זה נוצר קונפליקט עצום. בדור שלנו מכנים אותו "משבר גיל ההתבגרות". אלא שהקבלה מבהירה שאותו ילד, אשר מרגע לידתו אחוז רק ברצון העצמי שלו, ביצר הרע, שנאמר, "לפתח חטאת רבץ"(בראשית ד' ז'), מקבל בגיל שלוש עשרה את יצרו הטוב. אור חדש נולד בליבו. הנשמה מתעוררת עם רצון להשפיע, להיטיב עם הזולת, להיות ממש כמו אור אינסוף. אם הנער או הנערה לא עברו הכנה חינוכית-רוחנית מתאימה, המאבק יהיה חמור ולרוב, הצד האגואיסטי שבאדם ינצח ואותה התעוררות תדעך חזרה לנקודה קטנה ונעלמה. התפקיד שלנו כהורים הוא לעודד את הילד מקטנות עד לשלב זה, לעשות מעשים הסותרים את טבעו, להשפיע, לעזור, להואיל, לדאוג לזולת ולהיטיב עימו, לקיים את הכלל הגדול בתורה, "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט י"ח), והדברים הם עמוקים מאוד ודורשים עיון גדול.

ניתוב הרצון

חז"ל אמרו, "איזהו העשיר השמח בחלקו" (אבות ד' א'), ודרשו חכמים "עשיר" זה ראשי תיבות: עיניים, שיניים, ידיים רגליים. אכן אחת מנקודות החינוך החשובות ביותר בדור שלנו היא הגישה התפיסתית שלנו לגבי עולם החומר. אנו חיים בחברה מאוד חומרנית ובדברים האמורים לעיל למדנו שהילד, יצר ליבו ר"ע מנעוריו, יש לו רצון לקבל הולך ומתעצם. לכן כדמות מחנכת אנו קודם כל צריכים לבדוק היטב את הגישה שיש לנו אל החומר ואחר כך להאציל גישה מתוקנת לילדנו, זאת על מנת שה"רצון לקבל" שלהם, לא יהפוך למפלצת שבולעת הכל, בחברה שבה אדם לאדם, זאב.  
כולם מכירים את המשפט השגור בפי הילדים ושוכן בליבם של הרבה מבוגרים: "אבל לכולם יש..." אין הורה שלא אמר את זה כילד ואין ילד שלא אמר לפחות משהו דומה להוריו. "בעל הסולם" מסביר (הקדמה לספר הזוהר אות ל"ח), שמכל מדרגות דומם, צומח, חי, מדבר, מדרגת הרצון של האדם נבדלת בכך שיש בו הרגש זולתו. "נמצא (שהאדם) חסר גם בכל מה שיש לזולתו, ומתמלא קנאה לרכוש לו כל הישות שנמצאת בזולתו. ואם יש לו מנה רוצה מאתיים, וכן נמצאים חסרונותיו וצרכיו הולכים מתרבים, עד שהוא רוצה לבלוע כל הישות שבעולם כולו" (שם).

הסתפקות במה שיש

אחד העיקרים הגדולים בחינוך זה לעזור לילד לבנות את הרצון שלו בצורה נכונה, המתועלת לאפיקים הרצויים. לא חלילה לבטל את הרצון הגדול שצומח בילד, זה יהיה לפעול כנגד תכלית הבריאה שהיא "להיטיב לנבראיו", אלא לנווט אותו היטב. אם המסר בבית הוא שמגיע לילד כל מה שהוא מבקש וההורים נמצאים במרוץ לספק לו את מה שיש לכולם (סביר להניח שגם הם שבויים במרוץ ביחס לעצמם), הרצון לקבל של הילד רק ילך ויגדל ו"אין אדם מת וחצי תאותו בידו" (מדרש רבה קהלת סדר א), או שיגדל פרא אדם ויהיה מוכן לדרוס את כל סביבתו כדי להשיג את כל מבוקשו ח"ו, או שמרוץ הסיפוקים המיידיים יגרום לשבירת הכלים ושחיקת הרצון עד אובדן החיות.
לכן החינוך היהודי מכוון לפשטות והסתפקות במועט. אומר הרב שיינברגר שליט"א: "המסר הוא שלא כל מה שיש לאחרים צריך להיות לי", צריך לדבר עם הילד כבוגר, לדבר אל הנשמה שבו, להסביר לו שזה שיש לשני אופניים גדולות וחדשות, זה טוב בשבילו. אבל זה לא אנחנו, זה "לא מתאים למדרגה שלנו", אנחנו "לא נוהגים ככה", והכלל הרוחני הוא שכל אחד מקבל מבורא עולם בדיוק את מה שהוא צריך. 
הבעיה בהליכה אחר הזרם הכללי של מילוי כל הרצונות החומריים שלנו היא בעיית המותרות. אומר הרב שיינברגר שליט"א: "מותרות זה הדברים שמביאים גאוה". גאוה היא שורש המידות הרעות והיא המקור לכל הייסורים שעוברים עלינו. תחושת הישות העצמית, ש"מגיע לי הכל", היא זו שיכולה להביא עצבות, כעס, מרירות, נקמנות וכו'. לפי חכמת הקבלההמותרות זהו מקום אחיזת הקליפות. אדם הולך אחר כל רצון שלו ורצונות שקנה מאחרים והחיים שלו מתמלאים בדברים מיותרים שהוא לא באמת זקוק להם, עד שהנשמה נקברת תחת החומר המיותר והאדם מוצא את עצמו נטול כוחות ולא מאושר במיוחד.

בדק בית

אם אנחנו רוצים לגדל ילדים בריאים בנפשם ויותר שלמים מבחינה רוחנית, אנו חייבים לעשות בדק בית כיצד אנו באמת מתייחסים אל השפע החומרי. למשל, האם כשאנחנו רואים אדם מפורסם ועשיר אנו מתמלאים בהתלהבות בלי שום קשר למה שאותו אדם מייצג? אם כן, ובמקביל אנו מסבירים לילדים שאין לכסף ערך אמיתי בלי תוכן פנימי בחיים, זה פשוט לא יעבוד! הילדים יקבלו את רושם הלב ולא את השכל היבש ודיבורי המוסר. לכן, אנו חייבים לערוך את בירור הרצון אצלנו בלב, ומשם להמשיך לניתוב הרצון של הילד.

איזון

"בעל הסולם" מסביר שהתנועה של תיקון הרצון נעה בין הרצונות של הגוף, שהוא השיא של הרצון לקבל לעצמנו בלבד, האגואיזם, לבין הרצון להשפיע, להיטיב, שהוא הרצון האמיתי של הנשמה. דרך האמצע נקראת הרצון לקבל על מנת להשפיע. התפקיד שלנו כהורים הוא לא להחריב חלילה את הרצון לקבל של הילד, אלא לטפח אותו שיהיה רצון לקבל על מנת להשפיע ולהיטיב. ביודענו ששיא התיקון הרוחני הוא, "ואהבת לרעך כמוך", זולתנות מוחלטת.

ניתן להאזין להרצאה בנושא דרך הקישור הבא:

חינוך ילדים ע"פ הקבלה

האזנה נעימה ומועילה