גשטלט - גבולות הקונטקט
בראשית היה קונטקט
התורה. ספר "בראשית". הפרק הראשון מציב את גבולות הקונטקט הראשונים.
"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ"(בראשית א').
"וירא אלוקים כי טוב" (שם).
"ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך ויקרא אלוקים לאור יום ולחושך קרא לילה" (שם).
אלוקים יוצר את גבולות הקונטקט. בין מים למים, בין מים ליבשה, בוקר לערב, חיות - במים, באוויר וביבשה. ששת ימי השבוע ושבת. עץ הדעת טוב - ורע.
בראשית היו גבולות הקונטקט הוויה אחת, אשר כל אחד מהחלקים בה מאפשר להגדיר ולשקף את השלם.
"בכך אנו מגיעים אל נפתולי היסוד שלנו, הלא הם: לכל יחיד לכל צמח, לכל בעל חיים רק מטרה אחת שהוקנתה לו מלידה - להגשים את עצמו כפי שהוא. הוורד הוא ורד הוא ורד. הוורד אינו שוקד להגשים את עצמו בתור קנגורו, והפיל לא ישקוד להגשים את עצמו בתור ציפור. בטבע להוציא את האדם - המערוכת (קונסטיטוציה) הבריאות והגדילה-בכוח, הם כולם דבר- מה מאוחד" (פרלס, "מילה במילה", עמ' 35).
גבולות הקונטקט בין לבין מאפשרים את ההגדרה. את הקיום. היחד ומה שביניהם.
הפרדוקס של נפרדות ואיחוד, שאותם ניתן לחוות באופן זמני.
"ויאמר אלוקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב').
"ויבן אלוקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאישה ויבאה אל האדם ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אישה כי מאיש לקחה זאת" (שם).
כדי שנוכל להיות בקונטקט בריא חשובה הסימביוזה הראשונית, בלעדיה אי-אפשר להיות נפרד. כפי שמציינים מרים ואירווינג פולסטר, כדי להיות נפרד אני צריך להיות קודם מאוד מחובר.
ובתורה, אלוקים בורא את העולם. הוא מבדיל, יוצר גבולות, סוגים, מינים, למעלה, למטה, חושך, אור, זכר, נקבה. איש ואישה.
בין טוב ובין רע מי ישער את ההבדל (לאו צה, ספר הטאו, עמ' 20)
אלוקים יוצר הכול במילה: "ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור" (בראשית א').
וקובע גם לאדם את גבולות הקונטקט בצו המילים: "ויצו אלוקים על האדם לאמור מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב').
אלוקים קובע חוקים וגבולות. מבחינתו אין עליהם עוררין. בשלב זה לאדם ואשתו אין שום מסוגלות להבין את ההבדלים בין טוב ורע, זה מחוץ לטווח ההשפעה שלהם.
אדם ואשתו עירומים. אינם מתביישים. עדיין לא מודעים לחוויית הנפרדות שלהם, לגבולות הקונטקט שביניהם, לזהות עצמית. הם נמצאים בהתמזגות עד כדי איבוד תחושת הנפרדות. אין הם יודעים את עצמם ולפיכך גם את האחר. החוויה שלהם היא חוויה בראשיתית, ינקותית. ההורה/האם הבוראת, שבמקרה זה היא אלוקית, מספקת את כל צורכיהם.
כך שבשלב זה תחושת העצמי שלהם ותחושת האחר עדיין לא התפתחה.
אספקת כל צורכיהם מאפשרת להם להיות בגן עדן, הם אינם מסוגלים לשלוט במה שטוב או רע בסביבתם או להרגיש אחראיים לגביו.
פריצת הגבולות
הקשר הראשון שנוצר מחוץ לקונטקט שבין אדם, אשתו ואלוקים, הוא בין האישה לנחש.
קונטקט זה מאפשר תחילתה של פריצת גבולות שנקבעו מראש על-ידי סמכות עליונה.
וברגע הזה גם נוצרת המודעות, הרגע הראשוני שהאישה חווה שיש הבדל בין עץ הדעת לשאר העצים - "ותרא האישה כי טוב העץ למאכל..." (בראשית ג') - מאפשר לנחש לשתף את האישה בעובדה שאלוקים יודע שברגע שיאכלו ממנו ייפקחו עיניהם והם יהיו כאלוקים יודעי טוב ורע.
ויניקוט מציין במאמרו "התיאוריה של יחסי הורה - תינוק" (1960) את מסעו של התינוק מתלות מוחלטת, דרך תלות יחסית לעצמאות. התלות המוחלטת מאופיינת בהעדר מודעות. רק בשלב מתקדם יותר, שאותו מכנה ויניקוט 'שלב התלות היחסית', התינוק מתחיל להיות מודע לתלות באמו. ועוד מציין ויניקוט במאמרו "מתלות לקראת עצמאות בהתפתחות היחיד" (1963) שהתפתחות נוספת אצל התינוק היא 'ההזדהות' שבה הוא רוצה להיות כמו אמו - 'להיכנס לנעליה'. התהליך הטבעי הזה של הרצון להידמות ל... מאפשר הקלה בתלות.
מתוך זה מגיעה ההתפתחות המלאה של ההבנה בדבר קיומה הנפרד והאישי של האם.
זה השלב שבו מתאפשר לאישה להבין שיש גבולות, משמעות מותר ואסור, המעבר ממצב של אי-ידיעה למצב של ידיעה - ומתוך כך לראות דברים מנקודת מבט חדשה, אחרת: "וכי תאווה הוא לעיניים ונחמד העץ להשכיל..." (בראשית ג'). לחוות רצון להזדהות עם הבורא: "והייתם כאלוקים..." (שם), דעה עצמאית ורצון משל עצמה.
האישה מחליטה להסתכן, לאכול. היא מבינה שהיא עלולה להפסיד, אבל היא גם עשויה לזכות, ונותנת גם לאדם לאכול. הוא אוכל מבלי לשאול שאלות או לומר דבר.
"ותיפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם..." (שם).
פולסטר מציין שז'אן פיאג'ה, מחשובי חוקרי הפסיכולוגיה ההתפתחותית, אמר שכל פעם שאנחנו מלמדים את הילד מה נכון - אנחנו מונעים ממנו ללמוד ולהמציא את התשובות הנכונות המתאימות לו. תשובות שיניבו את הזרעים של הידע האישי. ידע שיאפשר לו ליצור בהמשך את הגבולות המתאימים והנכונים לו בהתפתחות העצמית.
הבריאה מחדש
פקיחת העיניים של אדם ואשתו מעידה שהרגישו כאילו נבראו מחדש - התגלו.
תחושת העירום נוצרת ומביאה אחריה את ההכרה במציאות הגוף, הכרת איברים.
כך נולדו הבושה, הפחד.
אדם ואשתו מתחבאים מפני אלוקים. אלוקים בודק מדוע הם מתחבאים. כאשר אדם מסביר לאלוקים שהם עירומים, אלוקים מבין שהם אכלו מעץ הדעת.
עכשיו גם אדם מודע לעצמו ומודע לאחרים. יש 'אני' - אדם, יש 'אתה' - האישה - ויש אלוקים.
אדם עושה הפרדות, הוא מאשים אחרים, נוצרת נבדלות. אדם מבין את גבולות הקונטקט כאשר הוא מתייחס אל האחרים. הוא אמנם ישות עצמאית, אבל הצדדים האחרים השפיעו על המערכת - כך שבאופן פרדוקסאלי העצמי-שהוא אינו יכול להתקיים ללא האחר: "...האישה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מהעץ ואוכל" (שם).
אדם בוחר בהגנה הטובה ביותר ומארגן לעצמו אני אחר, כזה שלא יהווה איום להמשכיות האני האישי שלו. וכך ביחסי האובייקט שלו הוא בוחר בתחכום כדי לשרוד.
התנגדות נוצרת. אלוקים לא עובד עם מי שמתנהל בהתנגדות, מתנגדים נשארים בחוץ. התנגדות היא עוד צורה שבה עושים קונטקט.
העונשים מגיעים. האישה מקבלת הריון ארוך, לידה כואבת ו... "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" (שם). גם על אדם מוטלים עונשים: הוא ייאלץ לעבוד קשה את האדמה כדי לפרנס, וסופו מוות. הם מסולקים מגן עדן.
כשאדם מפנים את המתרחש הוא יוצר הפרדה נוספת בינו לבין האישה, הוא נותן לה שם. שם נפרד לישות נפרדת - חוה: "...כי היא היתה אם כל חי" (שם).
"קשר הוא לא רק יחד או חיבור. הוא יכול להתרחש רק בין שתי ישויות נפרדות, תמיד מצריך עצמאות ותמיד מסכן קבלה באיחוד... אבל רק דרך יישום הקשר יכולה תפיסת הזהות שלנו להתפתח במלואה" (פולסטר, ""Gestalt Therapy Integrated, עמ' 99).
התבגרות וצמיחה
ואלוקים יודע שמעכשיו ההפרדה שנעשתה אין ממנה חזרה, והגבולות החדשים שנקבעו יקשו על אדם וחוה לשרוד בחוץ, והוא מלביש אותם בכותנות עור המאפשרות את הגבולות בינם לבין הסובב אותם.
אדם וחוה זוכים לפנים וחוץ, לסכימת גוף, האני והלא אני, וההנחה הבסיסית בדבר קיומה של מציאות נפשית אישית או פנימית נעשית בהדרגה משמעותית.
האינטגרציה של האני הפכה לעובדה (ויניקוט, "עצמי אמיתי, עצמי כוזב").
"וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" (בראשית א').
והאישה חיברה את האדם אל עץ הדעת: "...והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע" (בראשית ג'').
ומעתה בעולם כל דבר מעורבב מטוב ורע.
ונוצרו הקטבים.
"...על כן יש ואין מולידים זה את זה, כבד וקל משלימים זה את זה, ארוך וקצר מתארים זה את זה, גבוה ונמוך נוטים זה אל זה, לפנים ואחור נשענים זה על זה..." (לאו צה, ספר הטאו, עמ' 2).
אדם וחוה שסולקו מגן עדן הם כמשל לאובדן גן העדן של הילדות.
כך "נזרק" הילד אל עולם המבוגרים, ומעתה ייאלץ להתמודד עם מציאות חייו.
מעכשיו עליו ללמוד להתאקלם בעולם חדש. להשתלב בחיים בתהליך של התבגרות ממצב של אי-ידיעה להתוודעות. התוודעות עם גבולות הקונטקט שלו ושל אחרים. שלו ושל הסובב אותו.
בתרפיית הגשטלט העיסוק בקונטקט ובגבולות הקונטקט מקבל חשיבות עליונה, מכיוון שהקונטקט על כל חלקיו הינו זרז למודעות מוגברת ושינוי, כמו שאומר פולסטר: "קונטקט הוא נשמת אפה של הצמיחה".
שלב נוסף הוא המודעות בקונטקט, מה אנחנו מביאים אליו, מה אנחנו מקבלים ממנו. מודעות לתקשורת הנוצרת בתוכו ל-איך אנחנו מביאים את עצמנו, גבולות ה-'אני', גבולותיו
עם ה-'אחר'. זהות, נפרדות, התבטאות, ערכים, קטבים, חשיפה.
איך אנחנו מקבלים את האחר. את העולם. אנחנו ביחס. מודעות לחוויה, לכאן ולעכשיו.
לדיוק. לתחושה. לגוף.
קונטקט בהווה
מחקרים רבים מוכיחים שהאדם נולד עם צורך בקונטקט עם האחר.
הקונטקט אינו בהכרח חייב להיות "חיובי", למרות שכמובן תמיד עדיף קונטקט טוב.
פרלס ציין ש-'אנחנו' אינו קיים אלא מורכב מ-'אני' ו-'אתה', הגבול שלו נייד ומשתנה, וברגע המפגש בין לבין שם משתנה ה-אני ומשתנה ה-אתה.
ופולסטר המשיך: "גבולות ה-'אני' של האדם הם אלה המאפשרים קשר מלא. הם מורכבים ממגוון רחב של גבולות קונטקט המגדירים את אותם פעולות, רעיונות, אנשים, ערכים, מסגרות, תמונות, זיכרונות וכן הלאה, שבהם ה-'אני' חופשי יחסית להתחייב באופן מלא, גם לעולם הנמצא מחוץ לו וגם עם להדהוד הפנימי שמחויבות זו עלולה לעורר בתוכו.
זה כולל גם את הידיעה של אילו סיכונים הוא מוכן לקחת, היכן האפשרויות לצמיחה אישית גדלות, אבל גם איפה התוצאות יכולות להביא דרישות חדשות, שייתכן שהוא לא ירצה או לא יהיה מוכן לעמוד בהן" (פולסטר, ""Gestalt Therapy Integrated, עמ' 108).
קונטקט טוב שבין 'אני' ו-'אתה' בהווה תמיד יש בו זיקת גומלין. וזיקה הדדית אומרת שהתנהגות האחד משפיעה על התנהגות האחר. כך שהסיפוק הרגשי הטמון בקונטקט הוא עמוק.
כאשר גם 'אני' וגם 'אתה' מקבלים אחד את השני על כוליותם וייחודיותם תוך קבלה וכיבוד השוני, תוך שמירת הגבולות של 'אני' ושל 'אתה' מתוך כנות ויושר, תתאפשר השתקפות של ה-'אני' בעיני ה-'אתה' - ומתוך כך מתאפשר ל-'אני' ללמוד על עצמו דברים חשובים ומשמעותיים כדי לצמוח ולהתפתח בהווה. להרגיש עצמו שלם.
"כשאלוקים אמר בפעם הראשונה יהי אור
הוא התכוון שלא יהיה לו חשוך..." (נתן זך)