אין ספק שאחד הדברים המזיקים ביותר שאדם יכול לחוות היא בדידות. ניתוק מאנשים. להיות לבד בחדר ולא להפסיק לשאול את עצמך שאלות ללא הפסקה, על העבר, על ההווה ומה יהיה הלאה? השאלות לא מפסיקות להתרוצץ, אותה שאלה חוזרת על עצמה יום וליל אבל עם מילים שונות כל פעם, לפעמים לפני השינה יש בקשה מנומסת מהקול הדמיוני להנמיך את הווליום ואולי הפעם. אולי רק הפעם שיהיה שקט. אבל לא. הקול הדמיוני עולה ויורד בטונים. ומה שגרוע יותר, זה שאין את מי לשתף.

הזיקנה יכולה להיות תקופת מעבר לא קלה במיוחד אם ישנם עדיין מטענים רגשיים מהעבר, במיוחד אם אין איתם השלמה לגבי מה שהיה, ייסורי מצפון בלתי פוסקים לא נותנים מנוח, וישנה הרגשה שאין יותר מה לשנות.

אך בהחלט יש מה לשנות. אדם הופך להיות זקן כאשר הוא בודד. ברגע שהוא נמצא בחברת אנשים שונים בני גילו, הוא חוזר להיות צעיר, אמנם הגוף עצמו נשאר זקן, אבל הלב, הנשמה, הנפש חוזרת להיות צעירה שמחייכת ומקבלת את כל בני הקהילה. בתי אבות בצפון מכילים חממות חברתיות שמחבקות חיבוק חמים ונעים לכל אנשי גיל הזהב שכל אחד אחת מהם זקוק לתמיכה וליצירת קשר עם בני גילם לאורך כל שעות היממה. יש אשליה אכזרית ביותר שהאינטרנט הוא כמו חבר אמיתי, אבל זה לא נכון. דרך האינטרנט הרבה מהקשרים הם וירטואליים, אין תקשורת פיזית, קשה ליצור דרכו אינטימיות רגשית. בן-אדם מול מסך זה לא כמו בתי אבות בחיפה ששם כל אדם מוקף בסביבת חברים תומכת ששייכים לאותה קבוצת גיל.

אי אפשר לתת לחיים להשתלט עלינו ולהגיד 'ככה זה, אין מה לעשות', כי יש מה לעשות, אסור לאבד תקווה לעולם. אנשים רבים החל מגיל ארבעים אומרים שהעתיד כבר מאחוריהם, אז גם אם עברו שלושים שנה מאז, אין שום סיבה לוותר. בתי אבות סיעודיים יחזירו לכל אדם קשיש את התקווה לחיות חיים עשירים ומלאים באהבה ביחד עם כל מי שחפץ ליהנות ולחלוק את מחשבותיו עם מי שרוצה לחיות את חייו מחדש, עם אמונה שלמה שאף פעם לא מאוחר מדי להכיר אנשים חדשים ולחייך 24 שעות ביממה.