כל פעם כשאנו נפגשים עם ספק בעולם, יכול להתעורר הספק שבנו - המקום שבו לא הייתה לנו אהבה וקבלה והפך לצל. כל פעם כשאנו נפגשים באור הצדיק, באור האמת, בהוויה טהורה, יכול המפגש הזה לעורר ולהאיר את ההוויה החבויה שבנו.
בגלל שהיא כל-כך יקרה, הכי יקרה, התרגלנו לשמור על ההוויה סמויה וסודית וכמוסה, אפילו מעצמנו. אנחנו ניתן הכול - חיבה ותרומה וכסף וכעס וליצנות, אבל את ההוויה הפנימית הכי אמיתית נשמור. איזה אבסורד מזעזע, שדווקא את הטוב ביותר שלנו אנחנו מונעים מהעולם. ברור שנהייה בעצבות גדולה. הנשמה בוכה להיטיב, משתוקקת להתחבר, היא מכירה משהו אחר - אבל לא מעזה להיחשף.
אנחנו נשמור את ההוויה לעצמנו - פן ניתקל בספק מאנשים אחרים: בחוסר קבלה שלהם, בשפיטה, בכעס, בביקורת. כל אלה ייצרו אצלנו תחושה נוראית, שאולי אנחנו לא באמת כאלה טובים, מוצלחים ואוהבים כמו שקיווינו. הנה - אבוי, הטילו ספק על המהות הכי עמוקה שלנו. איך נעמוד מול זה? הספק שנקבל עתה יתווסף לכל הספק שחיינו בו כל חיינו, וההוויה שלנו תתכווץ עוד יותר ותצטמק שוב אל החושך.
האם באמת הנשמה שלנו יכולה להיכשל? - אך אנחנו כבר סומכים על עצמנו פחות ופחות, מתחבאים, מחביאים, מטילים ספקות על ליבנו. והחושך גדל והנשמה מתרחקת בוכה והולכת בוכה והולכת..... איזה סבל נורא.;
ומן הצד השני, מכיוון שאנחנו כבר לא רגילים לחיות בהוויה שדאגנו להסתיר, והיא נחשפת נדיר, אולי רק בגבולות האנשים המוכרים, אם כן מה יקרה אם נחשוף אותה ככה, קבל עם ועדה, יום ולילה, בכל זמן ? אם לפתע נפגוש הוויה אחרת, בגוף זר, שגם היא במלאותה, והיא תראה אותנו, לא תשלול אותנו, להיפך - תגיש לנו יד, וקרבה עצומה תתרחש לפתע עם נפש זרה לחלוטין - זה פחד אימים!! הפחד הגדול יותר מזה שנביא את עצמנו וישללו אותנו, זה שנביא את עצמנו ויקבלו את זה הוויות זרות וחדשות.
מה יקרה שם במפגש ההוויות? הרי שם זה רק טוטליות, עוצמה ואהבה, האם גופנו ונפשנו יוכלו בבת אחת לספוג את המכה הלא-תאמן הזאת? ופשוט להאמין והתמסר לטוב ? לפגוש גוף זר ולהרגיש אליו קרוב כמו לבן? כמו לאימא? זה הרי כל-כך מנוגד לעולם שלנו המחולק לגופים, להיררכיה, להיפרדות, לרכוש, לחשבונות......
לחיות מתוך ההוויה, בתמצית הרוח, זה לחוש בבית בכל מקום. זה הביטחון המוחלט. זה ללכת ללא כל פחד, האם זה לא הדבר המפחיד ביותר בעולם? הורגלנו לשמור על עצמנו מפני זרים, אחרים, חדשים, שונים, מפני הלילה, מפני הטירוף, מפני העתיד, מפני האסון, מפני כל אלה שלא יודעים לחיות בדרך שלנו.
את מי נפגוש בעולם הרוח? מה זה יעורר בנו? מה יהיה על גופנו? מה יהיה על הרגש? על ההרגלים? על מה שהכרנו עד היום? האם החומר יעמוד במבחן חוסר הגבולות? או שמהר מאוד ייבהל , נבהל עד מוות מפני הטוטליות והעוצמה, ונחזור למצב הטבעי, להטיל ספק בנו וכמובן באחרים. ואז, אנחנו שוב גוזרים על עצמנו את אותו גזר דין מפוחד, אפוף ספקות ועננים, כמו כולם. הולך נרדף ביום, בלילה, בעוני ובעושר, כי שום דבר כבר לא משנה כשהחיים לא בהוויה, כשהחיים בספק.
העצוב הוא, שכשאנחנו באים מול אדם לא בהוויה שלנו, אנחנו נבוא אליו תמיד עם ספק וחשש. גם ליקרים לנו ביותר אנחנו מעבירים בכול מיני רבדים את הספק על עצמנו, וכך מוסיפים להם עוד שאלות על עצמם. על כן ננסה לתת הרבה עצות, אולי אף נכפה רעיונות, מתוך רצון לשלוט באיזו תוצאה דמיונית שתהיה עבורנו מקום מוכר ו"בטוח". אך לתת עצה פירושו להשאיר את האדם מולי בצד של הספק, כי הוא לבדו לא יכול לדעת מה טוב בשבילו. זה אומר - הוא קטן, או ההוויה שלו קטנה, כך או כך אנחנו מרחיקים אותו עוד מהביטחון האפשרי היחידי, מאור האלוקים שבו.
לעומת זאת, לבוא לאדם מתוך החיבור הפנימי להוויה שלי, אומר אנרגטית:
"לתת לו לגיטימציה להיות בהוויה שלו". אני לא צריכה להגיד לבן האדם איך, אני רק צריכה להיות שם.
הקיום שלי בהוויה ימשוך אותו אל עצמו.
והתגמול שלי יהיה : שהקיום שלי יתחזק ויתרחב.
תמיד ישנה סכנה, שבעולם הזה שכולו הסתר, נגלוש ונחליק מתוך ההוויה שלנו. דרך זה שאנו באים לאדם אחר מההוויה , והאחר נכנס ומתחבר לשלו - זו החגיגה.
הוויה חוגגת עם הוויה את חגיגית הטוב והניצחון. וזהו האישור האמיתי שאנחנו כל-כך מחפשים, האישור ששתי ישויות אור רוקדות באוויר מעל ראשינו הפיזיים, הן יודעות את ניצחון הרוח, שם אנחנו אחד מאותו האור, בעולם הזה. זו השמחה הגדולה מכולם והיחידה שיש. אנחנו זקוקים לבני האדם האחרים כדי לא ליפול לשיכחה, כדי לחגוג את הווייתנו שוב ושוב ושוב.
בכוונה הראשונה, באנו לעולם הזה בכדי לחגוג.
זו זכותנו כבני אדם, וזכות מיוחדת כמאמנים, מטפלים ומורים. לבוא למול נשמות שאיבדו, ודרך החיבור לעצמנו נזכיר להם את מה ששכחו. ויחד השמחה היא שמחת גן- העדן, לפני שהייתה הפרדה בין חומר, לרוח, בין איש, לאישה, בין אדם, לחיה, בין נפש, רוח, לאלוה ממעל מתהלך לו בגן לעין- כל.
בתוך העננים, בתוך הערפילים, וענני הממטר, כאן ההוויה שלנו נחבאת. בתוך שכבות הגוף, הרגש, הזיכרון והכאב. כאן בעולם הזה יש ספק, תמידי ונצחי כמעט כמו האור. ספק על ההוויה שלנו.
|