בשבועות האחרונים מתפרסם קמפיין של חברת נוברטיס, יצרנית ריטלין, המעודד הורים לאבחן את ילדיהם בהפרעת קשב וריכוז ולתת להם "טיפול".
אחוז הילדים המאובחנים בהפרעת קשב וריכוז נמצא בעלייה דרסטית בכל העולם המערבי.
משהוגדרה לראשונה הפרעת הקשב בסוף שנות השבעים העריכו הפסיכיאטרים כי- 3% מהילדים "סובלים" מ"הפרעת" קשב וריכוז. לשם המחשה, זה אומר שילד אחד בלבד בכיתה יהיה מאובחן. אולם אם בכיתה של שלושים תלמידים נמצא ארבעה תלמידים שנוטלים ריטלין, הרי שמדובר כבר על 13% מהילדים. היות שרק כמחצית מהילדים המאובחנים בהפרעת קשב נוטלים טיפול תרופתי, ניתן להעריך שבמקרה כזה מספר המאובחנים בהפרעת קשב מתקרב כבר ל25% כלומר קרוב לרבע מן התלמידים. לא צריך להתאמץ כדי לראות שאנו נמצאים במציאות של אבחון יתר שלא לומר מגיפת אבחונים שיצאה משליטה.
אנו קרובים מאד לנקודה שבה רבע מן התלמידים במערכת החינוך במגזר היהודי ישלחו לאבחונים ויתויגו ב"הפרעת קשב וריכוז". מה הפלא, אם כן, שצה"ל נאלץ להודיע בחודש שעבר כי יאפשר לבעלי הפרעת קשב וריכוז לשרת ביחידות קרביות. בהיקף האבחונים הנוכחי, הצבא לא מצליח למצוא מספיק חיילים בעלי פרופיל גבוה שימלאו את השורות. כנראה שהבינו בצבא שאוכלוסיית הצעירים לא השתנתה, ורק נוספה להם תווית.
במציאות הקיימת משרד החינוך מספק הקלות ושעות עזרה רק כאשר ההורים מסכימים לערוך אבחון. הטבות מס מפליגות ומענק תמיכה של הביטוח הלאומי ניתנים למשפחות שהסכימו לקחת את ילדיהם לאבחון. אולם הדבר המגוחך בכל הסיפור הוא שכדי לקבל הגדרה של הפרעת קשב כל מה שצריך הוא למלא כמה שאלונים בתשובות צפויות עד גיחוך: "הוא לא מתרכז", "הוא לא יכול לשבת", "הוא לא אוהב להכין את שיעורי הבית".
אבחון ותיוג של ילדים בהפרעת קשב הינו פשע חינוכי, כיון שהוא משכנע אותם כי הם חסרי יכולת וגורם להם להפסיק להתאמץ. האבחון מוביל דור שלם של ילדים לשימוש לרעה בסמי מרץ גורמי תלות שאינם שונים בהרבה מסמי פיצוציות. מחקרים מראים ששימוש ממושך בחומרים אלה עלול לגרום לעצבנות, תוקפנות וחרדתיות. בין תופעות הלוואי הרבות: עיכוב בגדילה, דיכאון, פגיעה בחשיבה, התנהגות פסיכוטית ואף מוות פתאומי.
מערכת החינוך חייבת לחזור ולספק עזרה חינוכית שאיננה מותנית במסלול המביש של התיוג הפסיכיאטרי והסימום ההמוני של תלמידיה. שליחת תלמידים לאבחון מתייג אינה חמורה פחות מהדרישה ליטול ריטלין, כיון שהיא זו שמובילה אליה.