אחד הסממנים של העת המודרנית הוא העלייה בשימוש בכלי רכב פרטיים. יחד עם עליה זו גברה גם הדרישה למקומות בהם מותר להעמיד את כלי הרכב בזמן שאינו בשימוש והצורך ברגולציה של אזורי החניה.

סימון חניה הוא סימון בעזרת סמל או צבע על השטח או אבני השפה שבסביבתו שמאותת על הדרך בה ניתן להשתמש בו למטרת חניה.

הסמכות לעניין סימון חניה ודרך השימוש בה שמורה לפי סעיף 77 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א-1961, סעיפים 14-22 לפקודת המועצות המקומיות (נוסח חדש) וסעיפים 250-251 לפקודת העיריות (נוסח חדש) 1964-תשכ"ד לרשות המקומית שאזור החניה נמצא בתחום השיפוט שלה.

כך נקבעה סמכותה של הרשות המקומית, בהסכמת שר התחבורה ושר הפנים לקבוע חוקי עזר שיסדירו את הכללים בעניין העמדת רכב , אופן השימוש באזור למטרת חניה ועוד.

סימון חניה עוזר לכונן סדר במרחב הציבורי ומוריד את הסיכון לתאונות דרכים בכך שהוא לא מאפשר חניה היכן שהדבר מסוכן. מלבד זאת, הוא גם משפר את התנועה באותו אזור משום שהוא מונע חסימה של מקומות שחניה בהם תפריע.

סימון חניה ייעשה פעמים רבות על ידי צביעה של האזור המסוים ולא רק על ידי העמדת תמרור. סימנים עיקריים לצורך זה הם למשל, סימון בצבע כחול-לבן מורה שהחנייה במקום מותרת בתשלום בלבד, סימון אדום לבן מראה שזהו מקום שבו אסור לחנות ואבני שפה חשופות יכולות לסמן על אזור לחניה חופשית.

החשיבות של סימנים אלו כה גבוהה שהחוק אף אפשר לרשויות לקבוע שמי שלא יציית לכללים בעניין זה יוטלו עליו סנקציות כדוגמת גרירת הרכב מהאזור האסור, קנס כספי גבוה, העמדה לדין ועוד.

בדומה, צביעה של מקומות חניה תיעשה בדרך כלל בצבעים סמיכים יחסית כך שימנעו החלקה והתדרדרות של כלי הרכב מהמקום שעלולה לפגוע בעוברי אורח ובכלי תחבורה סמוכים.

מסיבות אלו הסימון של מקומות חנייה ייעשה רק על ידי מי שהוסמכו לכך מטעם הרשות המקומית.