מע"מ הליכי שומת מס ערך מוסף-ד"ר איתמר כוכבי עורך דין, רואה חשבון וכלכלן

מחבר הספר: "רווחה בעולם קפיטליסטי" Welfare in a Capitalist World, אשר יצא לאור בהוצאת ספריית גלובס.

סעיף 77 לחוק מס ערך מוסף (להלן יקרא: "החוק") קובע כי כאשר חייב במס מגיש דו"ח תקופתי ולדעת המנהל הדו"ח איננו מלא או איננו נכון או שאיננו נתמך במסמכים או בפנקסי חשבונות, רשאי המנהל לשום לפי מיטב שפיטתו את המס של החייב.

השומה תארך בתוך חמש שנים ממועד הגשת הדו"ח, ואם הורשע הנישום במסירת ידיעות כוזבות בדו"ח (חשבוניות פיקטיביות) או מעשה אחר שיש בו כוונה להתחמק ממס, תוך עשר שנים ממועד הגשת הדו"ח.

הודעת השומה תפרט את נימוקי השומה וייתכן שתיקבע בהסכמה עם הנישום.

העוסק החולק על שומת המנהל רשאי להגיש השגה למנהל. הליך ההשגה הינו הליך שבו מבוצעת בחינה מחודשת של החלטת השומה ובעקבותיו רשאי המנהל להחליט אם לקיים את השומה, להגדילה או להקטינה. ההליך ההשגה כפוף לכללי משפט מנהלי ולכן לנישום זכות טיעון לפני קבלת החלטת המנהל בהשגה. ניתן לערער על החלטת ההשגה על ידי הגשת ערעור לבית המשפט המחוזי.

בפרשת כ.ו.ע לבניין בע"מ (רע"א 3464/98) נקבע כי תהליך שומת מס ערך מוסף בנוי שלבים שלבים. על העוסק להגיש דוח תקופתי (כאמור בסעיף 67 לחוק) המכיל פרטים ביחס לעסקאותיו (המפורטות בסעיף 69(א) לחוק). אם לא הוגש דוח תקופתי ייקבע המס בידי המנהל (סעיף 76 לחוק). אם הוגש דוח תקופתי ייקבע המס על-פי הדוח, אולם אם "...לדעת המנהל הדו"ח איננו מלא או איננו נכון או שאיננו נתמך במסמכים או בפנקסי חשבונות כפי שנקבע, רשאי המנהל לשום לפי מיטב שפיטתו את המס המגיע או את מס התשומות של החייב במס..." (סעיף 77(א) לחוק) עוסק החולק על השומה זכאי להשיג עליה בפני המנהל (כאמור בסעיף 82 לחוק). "הרואה עצמו מקופח בהחלטת המנהל בהשגה רשאי לערער עליה לפני בית המשפט המחוזי" (סעיף 83(א) לחוק). על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ניתן לערער בזכות לפני בית-משפט העליון.

סטיות מהוראות חוק מע"מ

סעיף 66 לחוק קובע את הכלל, לפיו חלה חובה על חייב במס לנהל פנקסים בצורה ובדרך שקבע שר האוצר לפי תקנות מס ערך מוסף (ניהול פנקסי חשבונות), התשל"ו-1976.

אי עמידה בדרישות חוק המע"מ ובתקנות לעניין ניהול פנקסי החשבונות, עלולה לחשוף את החייב במס לטענה שספריו אינם קבילים (פסילת ספרים, ס' 74, ס' 77א, ס' 77ב לחוק), להטלת קנס מנהלי (ס' 95 לחוק), להוצאת שומות מס לפי מיטב השפיטה על ידי מנהל המע"מ (ס' 77 לחוק), לקביעת מס במשוער (ס' 76 לחוק) ולהעמדה בפני סנקציות פליליות.

כאשר דו"ח איננו מלא או שאיננו נכון במע"מ או כאשר דו"ח אינו נתמך במסמכים או פנקסי חשבוניות במע"מ יכול המנהל להחליט בהתאם לשיקול דעתו על פסילת ספרי הנישום אלא אם כן מדובר במקרים כאמור בסעיפים 77א, 77ב לחוק, אז למנהל אין שיקול דעת והוא חייב להורות על פסילת ספרים ולפעול על פי ס' 76 לחוק. בנוסף רשאי המנהל להטיל קנס כספי לפי ס' 95 לחוק.

השגה וערעור על החלטת השומה במע"מ

לפי סעיף 82 לחוק, החולק על קביעת השומה רשאי לערער על השומה במכתב מנומק תוך 30 יום לאחר המצאת השומה. אם הגיעו נציג רשות המיסים והנישום להסכמה, תתוקן השומה בהתאם, ובמידה ולא, תצא החלטת הרשות תוך שנה עליה יכול הנישום לערער לבית המשפט המחוזי.

אם לא יצאה החלטת הרשות בעניין הערעור בתוך שנה ממועד ההגשה, יראו בערעור כאילו התקבל.

בהיעדר הגשת דו"ח תקופתי, יקבע המס שעל הנישום לשלם בהתאם להיקף עסקאות הנישום, ובהיעדר נתונים, באופן משוער. על קביעה זו אין לערער או להשיג. אם טוען הנישום שאינו בגדר חייב במס, יראו בקביעה זו כשומה לעניין השגה וערעור (ס' 76 לחוק).

לפי ס' 82(ג) לחוק, מי שערך את השומה לא יחליט בהשגה עליה. בפסיקה קיימות שתי גישות:

1. הגישה הראשונה, לפיה מי שערך את השומה מנוע רק מלהחליט בהשגה אך לא מלהשתתף בדיון בהשגה.

2. הגישה השנייה, לפיה אסור שעורך השומה ידון או יחליט בהשגה עליה (ר' פרשת ליאונה לעיל), בדומה להסדר הקבוע בפקודת מס הכנסה. 

בענין שטרנר דנה כב' הש' מ. מזרחי בשתי הגישות, וקבעה: "מרבית פסקי הדין מיישמים דווקא את הגישה הראשונה לפיה מי שערך את השומה מנוע רק מלהחליט בהשגה אך לא מלהשתתף בה. גם אם יש הגיון בגישתו של השופט ממן, איני רואה כיצד רשאית אני לפסול החלטה שהתקבלה על ידי המשיב, כאשר אין בלשון המחוקק – שהיא ברורה - דבר המאפשר לי לעשות כן".

לפי סעיף 82 לחוק, זכות טיעון מתממשת במתן זכות טיעון בכתב אך ייתכנו מקרים חריגים שבהם יש צורך במתן זכות טיעון בעל-פה (ע"א 4069/03 מ.א.ל.ר.ז.).

ניכוי מע"מ תשומות  שלא כדין בניגוד לס' 38(א) ולחוק מע"מ

במס ערך מוסף זכאי העוסק לנכות את "מס התשומות הכלול בחשבונית מס שהוצאה לו כדין".

על פי פסקי דין של כב' השופטת בייניש בעניין סלע ובעניין מ.א.ל.ר.ז, נקבע כי יש להעדיף את המבחן האובייקטיבי על פני המבחן הסובייקטיבי, לפיו גם אם לעוסק לא היה חלק במזימה של הנפקת החשבונית הפיקטיבית, ואף אם המס קוזז או הועבר לשלטונות בתום לב ולא נגרם כל נזק לקופה הציבורית, לא יהא העוסק זכאי לניכוי התשומות, אלא אם הוא נכנס לחריג הצר, שנקבע בעניין מ.א.לר.ז – דהיינו הפעלת רמת זהירות גבוהה, אי התרשלות ע"י ביצוע כלל הבדיקות האפשריות ונקיטת כלל האמצעים האפשריים לבדיקת זהות מבצע העבודה/מוציא החשבונית מבלי יכולת לחשוף את התרמית:

"כך נמנעה מלברר על אודות החברות שעמן סחרה אצל הרשויות המוסמכות, לא דרשה הצגתם של מסמכים רלוונטיים, כגון ייפויי-כוח, אשר יכלו לקשור בין האדם שמולו פעלו לבין החברה שאותה התיימר לייצג. בנסיבות אלה לא ניתן לומר כי המערערת יכולה ליהנות מהחריג שאליו היא מבקשת להיכנס."

להלן 3 "מודלים" עיקריים של שימוש בחשבוניות פיקטיביות:

1. עוסק קונה חשבונית פיקטיבית מבלי שמאחוריה יש עסקה ומקזז באמצעותה מס תשומות, כאשר בפועל אין שום תשומות. כלומר אוצר המדינה נפגע פעמיים: פעם אחת כשלא שולם מס עסקאות (בוודאות קרובה לוודאי) ופעם שנייה כאשר קוזז מס תשומות.

2. הוצאת חשבונית "זרה" לפי חוק מע"מ. כאן מתקיימת עסקה של ממש, אלא שהחשבונית, מסיבות שונות, לא מוצאת על ידי ספק השירות שהוא צד לעסקה אלא על ידי גורם צד שלישי. החשבונית לא הוצאה כדין כדרישת סעיף 38 וקרוב לודאי שגורם שהוציא את החשבונית לא יעביר לרשויות מע"מ את מס העסקאות שבה.

3. הוצאת חשבונית מס "מנופחת". מדובר בהוצאת חשבונית המכילה את כל המרכיבים של חשבונית מס חוקית. הפגם בה הוא המחיר המנופח. מטרתו – לנכות מס תשומות גדול יותר.

סעיף 117(ב)(5) מעניש את מי שניכה מס תשומות בלי שיש לו לגביו מסמך כאמור בסעיף 38 לחוק.
תקופת המאסר המרבית הקבועה בחוק היא חמש שנים ואם העבירות בוצעו בנסיבות מחמירות 7 שנים. סעיף 117(ב2) מונה 3 נסיבות מחמירות.

החלטות מיסוי בנושא מע"מ - https://www.misim.gov.il/tmmisuyint/

פרסום תמצית החלטות מיסוי נעשה תוך שמירה על חיסיון פרטי הזיהוי של מגיש הבקשה ושל מאפיינים ייחודיים לעסקה וזאת במקביל להצגת עיקרי המקרה וההחלטה שניתנה לציבור הרחב.

מטבע הדברים התמציות המפורסמות אינן כוללות את כל התנאים המגבלות והנסיבות שנכללו באותן החלטות מיסוי. יחד עם זאת, יכול הציבור הרחב לצפות שרשות המיסים תנהג בסוגיות המתוארות באותו אופן שפורסם בתמציות החלטות המיסוי, בכפוף לקיום מערכת נסיבות דומה ובתנאים שנקבעו, כך שמוצגת למעשה עמדתה הרשמית של רשות המסים בסוגיות העקרוניות המתוארות.

מתוך כוונה לתת מענה לצורך הקיים בציבור, לקבלת החלטות על בסיס מקצועי, אחיד ועקבי, הוחלט על פרסום תמציות החלטות מיסוי באופן שוטף ומידי ובכך לסייע בהגברת הוודאות המיסוית לגבי עסקאות המתרחשות במשק.

החלטות המיסוי בנושא מס ערך מוסף (מע"מ) בשיעור אפס אינם מתיימרים להיות שלמים, מקיפים, מלאים או עדכניים. אין לסמוך על האמור בהם כעצה משפטית, שכן לבעיות משפטיות תשובות שונות התלויות בעובדות של כל מקרה ומקרה.

ערעור בבית המשפט

בהליך זה, מקיים בית-המשפט "...דיון המאפשר לבית המשפט לקבל אותה החלטה שהיה על הרשות לקבל מלכתחילה...". בגדר זה, הוסמך בית-המשפט לאשר את השומה, להפחיתה, להגדילה או לבטלה, או לפסוק באופן אחר כפי שיראה לנכון (סעיף 83(ה) לחוק). בין הליכי קביעת השומה (ובכלל זה הליכי הערעור) בדיני מס הכנסה לבין הליכים אלה בדיני מס ערך מוסף קיים דמיון רב ביותר (בסוגיית פסילת פנקסים, בשאלת נטל ההוכחה) ולכן פנתה הפסיקה שעסקה בערעור מע"מ לזו שעסקה בערעורי מס הכנסה.

תקנה 10א לתקנות מס ערך מוסף ומס קניה (סדרי הדין בערעור), תשל"ו-1976 מתירה הבאת ראיה בערעור מע"מ גם אם מדובר בראיה שאיננה קבילה בהליך אזרחי, ובכלל זאת קבלתן של עדויות שמיעה והודעות מי שלא התייצב לחקירה בבית-המשפט:

"בית המשפט יתיר הבאת ראיה עליה ביסס המשיב את שומתו או את החלטתו, או המערער את הדו"ח שהגיש או את טענותיו, גם אם ראיה כזו לא הייתה קבילה בבית משפט בדיון בהליך אזרחי."

נטל השכנוע - בערעור מס ערך מוסף לעניין ניכוי מס תשומות "נטל השכנוע" על העוסק המבקש לנכות את המס. נטל זה מלווהו מתחילת הדרך עד סופה, ואתו מוטל על העוסק "נטל הבאת הראיות". "נטל הבאת הראיות" עובר למנהל כאשר הפנקסים נוהלו כדין, לא נפסלו והמנהל הוציא שומה לפי מיטב השפיטה. כלומר, על המנהל לפתוח בהבאת ראיותיו ולהוכיח ברמה לכאורית את התשתית העובדתית שבעטייה ראה להוציא שומה לפי מיטב שפיטתו הגם שלא פסל את הפנקסים. במילים אחרות, נטל השכנוע עובר אל המנהל כאשר השאלה שבמחלוקת היא פנקסית, או שהצדדים חלוקים בשאלה אם המחלוקת היא כזו. כאשר המחלוקת היא לבר-פנקסית, "נטל השכנוע" ו"נטל הבאת הראיות" על העוסק.

בפרשת ארד (רע"א 1436/90 גיורא ארד, חברה לניהול השקעות ושירותים בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף). סירב המנהל להכיר בניכוי מס תשומות והוציא לעוסק שומת תשומות לפי מיטב השפיטה אף שפנקסי העוסק לא נפסלו. בית-המשפט (השופט ד' לוין) קבע כי בערעור מס ערך מוסף מוטל "נטל השכנוע" על המערער-העוסק בהיותו "המוציא מחברו", וככל שמדובר בטענת העוסק כי הוא זכאי לנכות מס תשומות (סעיף 38 לחוק), הרי שעל אחת כמה וכמה שהעוסק הוא "המוציא מחברו", ו"נטל השכנוע" רובץ עליו. ניהול פנקסים כדין על-ידי עוסק אינו מונע מן המנהל להוציא לעוסק שומת תשומות לפי מיטב שפיטתו מכוח סעיף 77(א) לחוק (עניין מפגש האון, בעמ' 733-732 והאסמכתאות המופיעות שם). שומה כזו תוצא על-ידיו, כאשר לדעתו הדוח התקופתי שהגיש העוסק אינו מלא או אינו נכון או שאינו נתמך במסמכים או בפנקסי חשבונות כפי שנקבע. במצב כזה עובר "נטל הבאת הראיות" אל כתפי המנהל להביא את ראיותיו להוכחת התשתית העובדתית שביסוד דעתו כי "...הדו"ח איננו מלא או איננו נכון או שאיננו נתמך במסמכים או בפנקסי חשבונות כפי שנקבע..." וכי יש הצדקה להוצאת שומה לפי מיטב השפיטה.

בערעור מס ערך מוסף לעניין ניכוי מס תשומות "נטל השכנוע" על העוסק המבקש לנכות את המס. נטל זה מלווהו מתחילת הדרך עד סופה, ואתו מוטל על העוסק "נטל הבאת הראיות". "נטל הבאת הראיות" עובר למנהל כאשר הפנקסים נוהלו כדין, ולא נפסלו, והמנהל הוציא שומה לפי מיטב השפיטה. נטל זה עובר אל המנהל כאשר השאלה שבמחלוקת היא פנקסית, או שהצדדים חלוקים בשאלה אם המחלוקת היא כזו. כאשר המחלוקת היא לבר-פנקסית, "נטל השכנוע" ו"נטל הבאת הראיות" על העוסק.

הגמשת מבחן הראיה המנהלית – לעיתים מתעורר מצב בו יש חוסר בראיות אמינות לצורך קביעת שומה. נפוץ כי מחסור זה נובע ממחדליו של הנישום. במקרים כאלה, הגמישה הפסיקה את דרישת הראיה המנהלית וקבעה כי כאשר אין בידי רשות המס נתונים המאפשרים קביעה "עניינית ומדויקת" של ההכנסה רשאים פקידי השומה לקבוע את השומה "לא רק על פי עובדות מוכחות, ועל פי נתונים בדוקים, אלא גם על פי הערכות, אומדנים, וניסיון אישי" מקום שבו גם אלה אינם בנמצא, הייתה הפסיקה אף נכונה להרחיק לכת, ולהסתפק במקרים מתאימים ב"ניחושים או השערות". 

פקיד השומה אינו חייב להוכיח בראיות מדויקות את שיעור השומה. פקיד השומה מחויב בעריכת שומה סבירה, אך כשאין בסיס מוצק להערכת הכנסתו של הנישום, מן הטעם שספריו נפסלו, לא יתערב בימ"ש בשומה, אפילו לא היה בידי פקיד השומה כדי לבססה על ראיות שאפשר להעמידן במבחן, והיא כולה פרי השערתו. אך מקום בו הצליח נישום להוכיח בראיות אובייקטיביות שפקיד השומה טעה בהערכותיו, מוסמך בימ"ש להפחית את השומה. ברם, הסבירות בעריכת השומה תיבחן לא רק לפי החומר הגלוי אלא גם על החומר שאינו בנמצא. ה"נזק הראייתי" שגורם נישום כזה ירחיב את מידת האומדנה ויצמצם את הבחינה האינדיבידואלית שיערוך פקיד השומה.

בפרשת מנהל המכס (ע"א 279/82) נקבע כי זכותו של החייב במס, על-פי סעיף 74(ג) לחוק לערער על הסירוב לפני בית המשפט המחוזי או לערער עליו לפני ועדה לקבילות פנקסים, שהוקמה על-פי סעיף 127 בחוק.

הוועדה רשאית להביא שאלה לחוות-דעתו של בית המשפט המחוזי "החלטה" שיש לה משמעות של עצה בלבד וחסרה היא את הכוח המחייב כלפי הצדדים המתדיינים, איננה בגדר החלטה שיפוטית, ולא ניתן לערער עליה.

לא ניתן יהיה לערער על חוות הדעת של בית המשפט המחוזי גם אם תאומץ על-ידי הוועדה, שכן אז תהא זו החלטתה של הוועדה, אשר לפי סעיף 127(ה) לחוק הינה סופית.

אם הוועדה תסטה מחוות הדעת של בית המשפט המחוזי, תהיה החלטתה נתונה לביקורת בג"צ, ויש להניח, שבג"צ יפסלנה מחוסר סבירות.

הוצאה של חשבונית מס שלא כדין וניכוי מס תשומות

בפרשת נ.ג.נ מתכת מצא לנכון המחוקק לקבוע מפורשות כי הוצאת חשבונית שאינה כדין או ניכוי מס תשומות הכלול בחשבונית אשר הוצאה שלא כדין, תביא אחריה את פסילת הספרים (הוראת סעיף 77ב לחוק) וכן יראו בכך משום סטייה מהותית מניהול ספרים, באופן אשר יאפשר הטלת קנס לפי סעיף 95 לחוק. יתר על כן, ראה המחוקק לנכון לקבוע כי ערעור על פסילת ספרים או הטלת קנס (לפי סעיף 95 לחוק), בעניינים הנוגעים לחשבוניות שלא כדין, לא יבוא בפני הועדה לקבילות פנקסים אלא רק בפני בית משפט.

בפרשת מרדכי כהן צוין כי ניכוי מס תשומות שלא כדין  מהווה בעבירה של הגשת דו"ח הכולל ידיעה שאינה נכונה (סעיף 117(ב)(4))  ועבירה לפי חוק העונשין- עבירת הניכוי. הפעילות העבריינית לא התמצתה בניכוי מס תשומות שלא כדין בלבד, אלא כללה אף מסירת דיווח כוזב אודות עסקאות ורכישות במוצרים שלא בוצעו מעולם. דיווח כוזב מהווה עבירה עצמאית ואינו "נבלע" בעבירה של ניכוי מס תשומות שלא כדין. מנין ההרשעות ייגזר ממספר החשבוניות הפיקטיביות בהן עשה הנישום שימוש ולא ממספר הדו"חות בהם נכללו. מדובר בעבירות נפרדות המתבססות על מעשים שונים שאינם נבלעים זה בזה.כשמעשה פלוני הוא עבירה לפי חוקים שונים, ניתן להרשיע את הנאשם בשל כל אחת מן העבירות, ובלבד שלא יוטל עליו עונש יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה.

סעיף 50 לחוק מטיל חובת תשלום כפל קנס על כל המוציא חשבונית מס ללא הרשאה או המוציא מסמך הנחזה להיראות כחשבונית מס. חובת תשלום כפל מס חלה גם על מי שניכה מס תשומות הכלול במסמך הנחזה כחשבונית מס או שהוצא שלא כדין, אלא אם הוכח שלא ידע כי החשבונית הוצאה שלא כדין (פרשת אשטר אליעזר).

תכלית החיוב כפולה; הרתעה ופיצוי (ע"א חברת אדוריים בע"מ). אין מדובר בהוראה עונשית, הגם שבמהותה נועדה להרתיע. המדובר בסנקציה אזרחית - נזיקית. ודוק; הוצאת חשבונית מס שלא כדין, קרי, חשבונית פיקטיבית, עלולה לגרום למדינה לנזק כפול, שכן, חזקה על המס הכלול בחשבונית הפיקטיבית, כי לא שולם על ידי מוציאה, הגם שיש להניח כי מקבל החשבונית, יזדכה במס התשומות בגינה, שהרי לשם כך קיבל אותה לידיו, ללא כל עסקה מאחוריה.

הואיל והטלת כפל מס נועדה בעיקרה לפצות את המדינה על הנזק שנגרם לה בגין ניכוי מס תשומות שלא כדין, קנויה לחייב זכות לטעון להפחתת שיעורו של ה"פיצוי", מקום בו הוכיח כי שיעור הנזק שנגרם, מופחת. כך, במקרה בו מקבל החשבונית החזיר את מלוא מס התשומות.

סעיף 100 לחוק מע"מ, אף מורה מפורשות על סמכותו של המנהל לוותר על קנס או ריבית או הוצאות "מטעמים מיוחדים שיירשמו", לרבות "הפחתתם" (ראה ע"ש (מחוזי חי') 1096/04 - מנשה גולן נ' אגף המכס והמע"מ).

על  העוסק  חלה  חובה  מכוח  הדין,  לבחון באמצעים סבירים, תקינותן של חשבוניות הנמסרות  לידיו.  לא  די  באמונתו  כי  לא  נפל  פגם  בחשבונית. עליו לברר את מקור החשבונית,  זהות  עורכה,  רישום  העוסק  שבכותרתה במשרדי מע"מ ובמידת הצורך רישומו  ברשם  החברות.  יחד  עם זאת, שמורה לעוסק זכות להוכיח ל"מנהל" - מנהל רשות המיסים,  או  מי  שהסמיכו  לכך  במשרדי מע"מ, כי לא ידע שהחשבונית הוצאה שלא כדין וזאת, באמצעות שימוע שייערך לו. (סעיפים 62 ו-107(א) לחוק).

תיקון שומה וקביעת מס

סעיף 79 לחוק קובע חלון זמן של 5 שנים לתיקון שומת מס על ידי המנהל במידה וגילה כי קביעת המס או השומה אינן נכונות. קביעה לא תתוקן במידה וחלפו 7 שנים מיום הגשת הדו"ח או אם הנישום הורשע או עבירתו כופרה בגין מעשה שיש לו כוונה להתחמק מתשלום מס בתקופה האמורה.  

הפרשת ח.ז. חזום ובנייה נקבע כי הסעיף בא לאזן בין זכותו של העוסק לבין האינטרס הציבורי שכלל הנישומים ישלמו מס אמת. על אף לשונה הרחבה לכאורה של ההוראה, כך שהסעיף מתיר למנהל לערוך תיקון בשומה, כל אימת ש"קביעת המס או השומה אינן נכונות", סמכותו של המשיב מוגבלת והיא תעשה במשורה וזאת מאחר שיש לערוך איזון ראוי בין הסתמכות האזרח ותוצאת מס צודקת.

הסמכות לבצע תיקון שומה, במקרה כגון זה, יכול להיעשות גם לגבי שומה שהוצאה לפי מיטב השפיטה, לפי סעיף 77 לחוק, כאשר תיקון השומה, אינו נוגע לטעות בשיקול הדעת, אלא ב"טעות סופר", טעות חשבונאית או טעות בדין. לא ניתן לומר שנפגעה הסתמכות של העוסק כי סכום מע"מ צריך להיות ידוע לו. בנסיבות אלה אין איפוא הצדקה שלא להתיר למשיב לעשות שימוש בסמכות הנתונה לו בסעיף 79(א) לחוק.

הערה: כל האמור במאמר זה הינו תקציר ואינו משקף את עמדת רשות המסים שהינה הקובעת.

הכותב: ד"ר איתמר כוכבי, הינו מרצה בפקולטה הנדסת תעשייה וניהול בטכניון בחיפה כ-16 שנה, בקורסים חשבונאות ניהולית מתקדמת ובקרת עלויות. ד"ר מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. במקצועו רואה חשבון וכלכלן (כ-21 שנה) , וכן עורך דין. בעל משרד עריכת דין (רואה חשבון), בקריית הממשלה בחיפה. תחום התמחותו דיני מיסים, משפט מסחרי ודיני עבודה. מחבר הספר: "רווחה בעולם קפיטליסטי" Welfare in a Capitalist World, אשר יצא לאור בהוצאת ספריית גלובס.

מיקום המשרד: קריית הממשלה פל ים  7, חיפה, טל: 8621350- 04, פקס: 8621349- 04, פל': 5443671- 050

 e-mail: [email protected]