גילי יקרה שלי,

שמעתי בקולך את הלחץ, אז החלטתי לכתוב לך מכתב.

"תראי את הכותרות. המפוטרים מצטברים, לבייב ותשובה קורסים, אפילו הנפט צונח... "

אמרת לי בפאניקה.

"כן אבל תראי את ההזדמנות", אמרתי לך.

אבל לא הקשבת. לא יכולת להקשיב.

סיפרת לי שעד עכשיו ישנת בעמידה

ועכשיו את מבינה שהצרות בדרך לכאן...

הג'וב שלו בסכנה...

והמשכנתא חונקת, והתקשרו מהבנק ואפילו בילוי פשוט במסעדה, כרגע נגנז...

סיפרת לי שאת דואגת נורא, שבלילה, פתאום בשתיים,

את מקיצה עם סוג של זיעה קרה.

מאיפה לעזאזל תבוא הפרנסה ..

יקירתי, אני רק רוצה להזכיר לך שכבר היית בסרט הזה.

קראו לו "הבועה 2001", זוכרת?

ברור שאת זוכרת. הרי היית השחקנית הראשית.

אני זוכרת שפיטרו את סהר במשבר ההייטק של 2001.

אני זוכרת איך התלוש הנחמד, האופציות המבטיחות,

חשבון ההוצאות

ואפילו המכונית והפלאפון מהעבודה התאדו ככה ברגע, בשנייה...

ואיך התהלכת אז סהרורית ועצבנית..

זוכרת כמה קשה היה לך לראות אותו בבית?

מוכה אגו, חבול, מודאג, לא מוצא את מקומו בבית.

הגבר שלך, שהיית רגילה לראות אותו במקרה הטוב בשמונה בערב.

כמה ריחמת עליו אז..

אני זוכרת כיצד הרחמים התחלפו לעצבים ואיך העצבים התחלפו לריבים..

ואז עשית את הטעות הראשונה.

החלטת אז שאת לא רוצה לסיים בבית משוגעים.

ופשוט לקחת על עצמך עוד פרוייקט. עוד חצי משרה.

וזה בנוסף לניהול משק הבית

וגידול הילדים וטיפוח חיי הזוגיות..

גילי, פשוט לקחת את תיק העבודה שלו, תרתי משמע.

אבל מה שלקחת על עצמך זה הרבה יותר מתיק העבודה שלו:

לקחן על עצמך את הדאגה, את המתחים, את הדאגה לפרנסה.

ומה שקרה זה שנכנסת ביחד איתו  למחול השדים...

זה היה אסון, זוכרת?

את כל הקריזה של שניכם הוצאתם החוצה ופרקתם על הילדים...

עבדת כמו משוגעת. רצת כל היום כמו משוגעת.

את, שלא רצית לסיים בבית משוגעים.

כבר לא היית האימא שחוזרת הביתה בשלוש.

שלוש פעמים בשבוע הגעת רצוצה בעשר הביתה לבלאגן,

לילדים שכבר הלכו לישון ,

לערימות של הכביסה...

ובימי שישי במקום לנוח,

היית בעצמך עוזרת הבית, במקום העוזרת שפוטרה.

אני זוכרת איך זלגו לך הדמעות  על כל הלחיים

בזמן שהסברת לי שככה עושה אשה טובה התומכת בבעלה.

"כן" אמרתי בלב. ממש.

ואז עשית את הטעות השניה.

במסגרת "פרוייקט התמיכה" שלך בבעלך,

איפשרת לו בתום דמי האבטלה עוד תשעה חודשי בהייה,

באתרי חיפוש עבודה.

שכנעת את עצמך שזה המעשה הנכון לעשות.

העיקר לא לראות אותו מושפל, עם עבודה מתחת לרמתו...

אבל כמו בכל סרט טוב,

במקום שזה יעשה טוב, זה עשה רק רע ...

הוא הרגיש סמרטוט, נטול ערך. הגבר שבו נפגע אנושות.

הוא לא היה מסוגל לדאוג לביתו, למשפחתו, לילדיו.

אפילו על הסיגריות, הקפה והעיתון שילמה אשתו...

הוא הרגיש אפס מאופס.

ואת בזמן שפיתחת כתפיים רחבות רחבות שנשאו גם אותו על הגב ועייפות כרונית...

בשקט בשקט, בלי לשים לב, פיתחת לך עוד מחלה.

דיס-אטרקשן שמה... מחלה קשה.

הדיס-אטרקשן, היא מחלה טריקית. היא תמיד מתחילה בעיתות משבר,

בבעיות פרנסה, במשבר אמון.

היא מקננת בזוגיות כמו סרטן נפשע, גומרת לאט כל חלקה טובה...

היא מביאה אותך למיטה נורא עייפה מפתחת לך כאבי ראש בהתמדה, אחר כך היא מחליפה את הבייבי דול החמוד בטישרט מהווה ותחתונים שראו ימים יפים יותר אבל בעיקר המחלה הזו גורמת לך לסובב את הגב ... אליו... יש לה תופעות לוואי בלב  שקוטן ברגליים שנצמדות בחוזקה ובמפשעה.. שממה

גם עליו היא משפיעה היא מסמנת לו באופן ברור אתה מפוטר מתפקיד המאהב לאלתר... במסגרת הקיצוצים אתה מוזמן לאחוז במישרתך כאבי הילדים ובן זוגי לענייני חברה אבל לא כגבר של האישה הזו במיטה.

ואחרי שראיתי אותך מתעצבנת, כועסת, רבה, צועקת, ונופלת לבור האדישות הרומנטית

הבנת שאת יכולה להסתדר לבד ולא סומכות עליו.

הוא הרגיש לא מוערך, מה שהוביל לעיתים לבגידה

עם אישה קצת פחות שווה אבל יותר מעריכה..

וזה לא היה רק הסיפור שלך, גילי.

במידה זו או אחרת, זה היה סיפור של המון נשים, במשתנים אחרים:

אם זה לא היה מפוטר הייטק, זה היה מפוטר ממשרד פרסום,

אם זה לא היה מפוטר מבית מלון, זה היה דייר שנזרק מהדירה ששכר.

ראיתי אותן בדיוק אותו הדבר , עושות את הדרך ללא מוצא שבסופה כמו אצלך היתה כתוב פרידה

אז הפעם גילי יקרה תרשי לעצמך להיות באמת אישה טובה כזו שלא רק מצהירה שהיא מאמינה בבעלה אלא גם מתנהגת בכך ונותנת לו להתמודד. כי אם עוד פעם תקחי את המושכות את עלולה לשלם על זה גם בנישואים השניים שלך...

כמו שהטפתי לך בזמנו להגיד לאופיר שכבר גמרת כיתה א' ולתת לילד הגאון שלך להתמודד לבד עם השיעורים תני גם לו להתמודד... לבד... ואם הוא ייפול מדי פעם שלא תעיזי לקום תישארי יושבת בנחת ותחכי בסבלנות שיקום וינסה מחדש כמו שעשית שאופיר היה קטן ורק למד ללכת. הרי גם אז לא קנית לו כיסא גלגלים ואמרת לו "חמודי אני רואה שקשה לך בוא נוותר על השיט הזה של הליכה..."

למקרה ששכחת "המתנה הכי גדולה של האהבה

היא להאמין במישהו כשהוא לא מאמין בעצמו..."

נשיקות אהובה,  תשני טוב,

ויהיה בסדר.

סיגל