יחץ

לב שבור
יש לנו שלוש מצות שמורות על שולחן הפסח. ב'יחץ', חוצים את המצה האמצעית לשניים, החלק הגדול לאפיקומן והקטן לברכת 'מוציא מצה'. יש במצה הרבה עניינים. אחד הדברים שאנחנו מכוונים בשבירת המצה זה שבירת הלב. כתוב אין לב שלם כלב שבור. לב שלם זה אומר שהוא לא פנוי לחכמה. צריך לפנות מקום. יש בזה רמז ש'לב' בגימטרייה זה 32, חצי של לב זה 16, 16 זה הגימטרייה של המילה "איה". 'איה' זה מה שהמלאכים שואלים, "איה מקום כבודו להעריצו". לב שלם כביכול, זה לב שאין בו את השאלה: איפה? איה? איפה ה' יתברך? איפה אני ביחס אליו? "איכה" זה מה שהקב"ה שואל את האדם הראשון, השאלה הראשונה, איפה אתה נמצא? האם אתה ממצה את מה שאתה באמת? האם זה החיים שלך, זה מה שאתה חושב שמגיע לך - עבד במצריים, או שמא מגיע לך הרבה יותר מזה – לעבוד את האלוקים על ההר ההוא? את השאלה הזו אדם חייב לעורר אצל עצמו בכל רגע ורגע, זה שבירת הלב. כתוב, "קָרוֹב ה', לְנִשְׁבְּרֵי-לֵב; וְאֶת-דַּכְּאֵי-רוּחַ יוֹשִׁיעַ" (תהילים ל"ד י"ט). דווקא הלב השבור, דווקא מקום ששואל איפה אני יכול להיות יותר קדוש, יותר קרוב, יש בזה מעלה עצומה. "וְלִבִּי, חָלַל בְּקִרְבִּי" (תהילים ק"ט כ"ב) זה דוד המלך, זה מלכות, מלכות המתוקנת זה הלב השבור.

סבלנות
כוונה נוספת היא סבלנות בעבודה רוחנית. כי כאמור, לאחר השבירה, חצי אנחנו משאירים על השולחן וחצי אנחנו טומנים לסוף הסדר, לאפיקומן. בעצם אנחנו אומרים בזה, שאנחנו לא מתקנים עכשיו הכל, אנחנו מתחילים עבודה, והעבודה היא בדרך של התקדשות, היא בדרך של עליה בסולם המדרגות, שלב-שלב, סולם יעקב, יש בזה עליות וירידות, מלאכים עולים ויורדים, ככה גם הדרך שלנו, עליות וירידות בדרך הרוחנית, ולכן אנחנו לא מתקנים עכשיו את כל המציאות אלא אנחנו צריכים סבלנות. סבלנות זה אחד התיקונים הגדולים של העולם הזה. אדם הראשון חטא, וכתוב עליו שאם היה מחכה עוד שש שעות לכניסת השבת, היה אוכל מעץ הדעת טוב ורע בשבת, היה נגמר התיקון של כל העולמות, אך כיוון שלא היתה לו סבלנות קרה מה שקרה. סבלנות זה מלשון סבל, סבלנות זה מלשון סבל – לסחוב. העולם הזה זה עולם שעיקר התיקון בו זה סבלנות, זה אומר שחלק אנחנו מתקנים וחלק שומרים לסוף, מטמינים.

מגיד

פתיחת הגבולות
סיפור ההגדה. אמרו חז"ל, "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". אומר ר' לוי יצחק מברדיצ'וב, שכשאדם מספר את יציאת מצרים, הוא ממשיך אותיות של קדושה מעולמות עליונים אל העולם שלנו. בדיבור, עצם הדיבור של האדם שהוא מדבר את יציאת מצרים, הוא עושה כלים לאור. מה זה לספר? זה מלשון ספר. ספר זה גבול. גבול זה כלי שממשיך ובונה כלי לאותה הארה. ספר זה גם מלשון ספיר, סיפור שמאיר כמו אבן הספיר. ברוחניות אין זמן, יציאת מצרים שהייתה, מתרחשת גם עכשיו, בזמן של ניסן. כתוב,"בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל", מה שהיה הוא שיהיה (ראשי תיבות מש"ה). אז איך אדם מחבר את עצמו עם אותה הארה? על ידי זה שהוא מספר ביציאת מצרים. לכן כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. כל הגאולה של מצרים זו גאולת הדיבור, לכן העניין של להגיד את זה, הוא מאוד חשוב. להגיד את ההגדה בפה, לדבר אותה. פרעה זה פה-רע, פה שלא יכול לדבר, לעומת פסח שזה פה-סח, פה שמדבר. ס"ח זה גימטריה חיים, כך האדם מקשר את עצמו בחי-החיים. זו המהות של פסח, יציאה מהפה-רע שלא יכול לדבר לפה סח, יציאה מעבדות לחירות. אומר ר' לוי יצחק מברדיצ'וב, אנחנו אומרים בתפילה, "ה', שְׂפָתַי תִּפְתָּח; וּפִי, יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ" (תהילים נ"א י"ז). מה זה "ה' שפתי תפתח" בפנימיות? שפה זה מלשון גבול, לפתוח את הגבולות, להרחיב את הכלי. "ופי יגיד תהילתך" - תיתן לי לדבר את התהילה שלך. דווקא בדיבור אדם יכול לצאת מחוץ לגבול שלו, להתעלות מעלה מעלה, להיכנס למציאות רוחנית חדשה שהוא כמעט לא שייך שמה.

רחצה

"רחצה" זו עלית מדרגה נוספת. אותו עניין שהתחלנו איתו ב"רחץ", רק שהפעם זה נטילה עם ברכה, הברכה זה מלשון הברכה, חיבור ונטיעה של משהו חדש. יש עניין גדול מאוד דווקא בחזרה, כתוב, "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת" (מסכת חגיגה). הפעם ה-101 יש לה איכות מיוחדת. למרות שאדם למד דבר 100 פעם. כל פעם שהוא חוזר זה נקרא שונה. 'משניות' זה מלשון לחזור ולשנות, אבל שונה זה גם אחר. כדי לתת לנו את המשמעות הפנימית לזה שכשאנחנו שונים את אותה פעולה, אנחנו שונים אותה, אנחנו חוזרים עליה מחד גיסא, אבל אנחנו גם עושים אותה בצורה שונה מאידך גיסא. אנחנו מברכים על נטילת ידיים ומכשירים את עצמנו למוציא מצה.

מוציא מצה

לחם ענוה
המצה היא כמובן עניין גדול מאוד ומאוד חשוב, מצוה מאורייתא (מהתורה). החמץ מסמל בדיוק את המקום הזה של 'גדל שלא כפי מדרגתו', שמתנפח. זה החמץ, שזה בעצם מצה שהתנפחה, שנכנס בה אוויר, כמו האגו שלנו, מידת הגאוה. המצה נקראת לחם רפואה. רבי אלעזר שואל את ר' שמעון בזוהר הקדוש, אם כן, למה אנחנו לא אוכלים מצה כל השנה, אם ממילא התכונה של אכילת המצה טומנת באדם את הכח הרוחני של הענווה, של מציאות רוחנית בלי ההתנפחות הזו? ר' שמעון עונה, שיש לנו ענף ושורש, וכיוון שניסן נקבע כשורש לשנה, וכשורש להכל נקבע אותו הלילה של ליל הסדר, לאחר השבוע של פסח, אנחנו בעצם טומנים, אנחנו קונים לעצמנו, את היכולת הרוחנית לאכול דווקא לחם כל השנה בלי להינזק מתכונותיו. זו הכוונה הפשוטה של מוציא מצה, שאדם מכוון בזמן שהוא אוכל את המצה להתחבר לבחינת מצב הנפש, שה' ירחם עלינו ויתן לנו להיות מצה כל השנה, ואחרי זה כל הלחם שנאכל כל השנה יהיה לנו כמו מצה. שכל מה שנאכל, שכל מה שנפגוש במהלך השנה, שכל מה שעוד מחכה לנו, נשמר מהגאוה ונזכה לענוה...

חשיבות המצה
דבר נוסף הוא שצריך ללעוס את המצה טוב טוב, צריך לאכול כמות גדולה של מצה ולבלוע אותה די מהר. יש שיעור, בארבע דקות צריך לאכול 2 או 3 כזית, הרבה מצה. אגב, לליל הסדר כדאי שזו תהיה מצה משובחת ומהודרת. יש עניין גדול מאוד, מי שיכול כל הפסח לאכול רק מצות כאלה אשריו ואשרי חלקו. מי שלא יכול, לפחות בליל הסדר, המצה של המצווה, המצה שמברכים עליה "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצה", שזו תהיה מצה כמו שמצה צריכה להיות עם כל הקדושה והטהרה של מי שעשה אותה, בכוונות שעשו אותה, בכל ההידורים שקיימים, דווקא עבודת יד ולא עבודת מכונה, יש בזה עניינים גדולים מאוד.

מרור / כורך

מלחמה במרירות
אחרי המצה - מרור. אכלנו את המצה ויצאנו ממצרים וזכינו בגדלות ב'. נגמר המסע? לא. כי יש עוד מרור אחרי זה. עוד יופיע אותו חמץ בנפש שלנו, עוד תופיע אותה המרירות, עוד יופיע אותו הרצון לקבל הגדול המופרז שלנו, אותו אגואיזם, עוד יופיע פתאום שנחשוב על אנשים מחשבות, קנאה, כעס, גאווה, ומה אנחנו נעשה עם כל המחשבות האלו שיופיעו לנו במהלך השנה? נכרוך אותן. נכרוך אותן במצה. מצה זו אותה בחינה בנפש שלא מחמיצה. ח"י רגעים (לפני שהבצק מחמיץ). ח"י רגעים שקשור בחי החיים, שלא מאבד את הקשר למי שהוא ומה שהוא באמת, שבאמת הוא נשמה קדושה, אבל צריך לזכור את זה. אפשר ברגע לאבד את זה, וגם אפשר ברגע לקנות את זה בחזרה. הכל עניין של מודעות.

בין חמץ למצה
איך משתנה בסוף הרצון? איך אדם הופך להיות מחמץ למצה? זו נקודה קטנה בנפש. למילים חמץ ומצה יש שתי אותיות משותפות, ומבדילות ביניהן האות ה' והאות ח'. ה-ח' היא סגורה ויש לה פתח למטה, והה' יש לה פתח קטן נפתח למעלה מהצד, זו נקודה קטנה בנפש, אותה נקודה קטנה של התבטלות, בין האני לאין. שה"אני", כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, מתבטל לבחינת מצב חדש בנפש. אדם יודע שתמיד הוא בחינת מציאה, מציאת חן במרומים, למרות שהוא התייגע וכו', לא בזכות עצמו הוא קנה את זה. את זה אנחנו קונים באכילת המצה, זה המחשבה שאנחנו נוטעים בנפש בנקודה הזו.

סדר חדש
אחרי שכרכנו את עצמנו במציאות של המצה, והטמנו אותה בנפש בליל הסדר - אנחנו עושים סדר, בעזרת ה' שהסדר הזה באמת ייטמע בנו, שיהיה לנו את הכח של המצה כדי לכרוך בו את כל החמץ שאנחנו נפגוש בהמשך -כשאדם מוציא את עצמו מהמרכז ושם בפנים מרכז חדש, כל מרור שהוא פוגש, כל מרירות חדשה שמבצבצת אצלו בנפש, במקום להיכנס ממנה לעצבות חס ושלום, הוא הופך אותה למצה. המצה הזו אומרת, "אני ממילא שום דבר". אזי אותה מרירות היא לא יותר מאשר הזדמנות חדשה לצמוח. אם אני לא חשוב פה, אם מה שחשוב זה התכלית, לא הרגשות שלי אלא המעשים שלי, אם אדם קונה את הבחינה הזאת, זה נקרא בחינת מצב הנפש, שאני לא חשוב, שאני לא מנופח שאני לא תופס מעצמי "אני ואני", והכל איך אני מרגיש, ואיך אני חשוב, אלא היא בחינה שיש משהו אחר חשוב, שאותו אני שם במרכז, ואם יש משהו אחר במרכז, אז כל מרירות שבאה, סך הכל היא הזדמנות לגדול ולצמוח. מתוך ההתמודדות איתה, עם אותה מרירות, לכרוך אותה במצה, ולמתק את הדין בשורשו, להגיד תודה ישתבח שמו, תודה. על כל דבר ודבר, למתק את הדין בשורשו. ואז לחזור חזרה לספירת הבינה, למצוא התבוננות חדשה על המציאות.

שולחן עורך
זה עניין של אכילה. לקראת סיום הסדר, זה בירור של כל הניצוצות באכילה, זה התיקון הגדול ביותר. מאכל אותיות מלאך. אכילה זה אכל-י-ה, אור של ניצוצות דקדושא. זה שולחן עורך, זה עניין של אכילה, זה תיקון של כל העולמות בכל הרמות. זה מאוד עמוק. הכוונה שלנו בפשטות, שיהיה לנו לבריאות... שנאכל ונשבע שיהיה לנו טעים וכיף. בפשטות, שאדם יחשוב שכל ביס וביס שהוא עושה שם בסדר זה הארה של עולמות עליונים. אז לאכול בתשומת לב, בקדושה, בטהרה, ללעוס טוב טוב לבלוע לאט, כמה שאפשר...

צפון

הסתר וגילוי
בצפון אנחנו גומרים את מה שהתחלנו בתחילת הסדר, אנחנו מוציאים את אותו חלק של המצה, שבהתחלה אמרנו שנעשה את זה לאט, לאט והסתרנו אותו לסוף, עכשיו אנחנו מוציאים אותו, וזה האפיקומן. צפון אומר לנו להוציא את החלק הנסתר החוצה. "נכנס יין יצא סוד", אמרנו בהתחלה שאנחנו אומרים "קדש" ומתחננים "קדש" ומבקשים "קדש" ומתכננים "קדש", ושמים לנו כיעד להתקדש, לקדש את המציאות כולה. התחלנו עם היין במטרה להוציא את הפנימיות החוצה וזה הצפון, האפיקומן שסוף סוף נמצא.

ביטול הקטנות
דווקא הקטנים הולכים ומחפשים את מה שהיה מוחבא, את מה שהיה מוסתר, דווקא הילדים. זה רמז מופלא לכך שבסופו של דבר דווקא החלק של הקטנות שבאדם יעשה את התיקונים הגדולים ביותר. זה אומר שהאדם כולו יתקדש, זו כבר לא תהיה מציאות של קטנות וגדלות, פעם אני כזה קטן ופעם אני כזה גדול, פעם אני רואה את הכל טוב והכל מאיר ומקסים ופעם אחרת אני כזה אגואיסט. כשאדם מוציא את אותו חלק של האפיקומן שטמן לסוף, את אותו חלק שהיה נסתר, מהנסתר לגלוי, את אותו חלק אלוק ממעל שהיה מוסתר והוא יוצא החוצה, אדם יודע מי הוא באמת והקטנות שלו מתבטלת, הקטנות שלו יודעת מי היא באמת.

נצחון על החומר
בעקדת יצחק כתוב שאברהם אבינו קושר את החמור, אחרי זה משה רבנו כבר מרכיב על החמור את אשתו והילדים, שזה הקטנות, ובסופו של דבר, בסוף התיקון, זה משיח צדקנו שהוא רוכב על החמור. חמור זה מלשון חומר, זה שליטה בחומריות. וזה התיקון השלם של אברהם משה ומשיח (דוד) שזה אותיות אד"ם. אדם שלם, שאדם נהיה בחינת אדם כשהוא רוכב על החומריות ולא החומריות עליו. זה מל"ך, זה הסדר הנכון, סדר פסח."לא ידח ממנו נידח" – חזרה לשלמות, הכל מתקדש בסוף. לא משאירים שום דבר לעולם החומר, הכל עולה למעלה. כשאנחנו מגיעים לשלמות הזו, מה נשאר לנו? נשאר לנו להלל ולשבח.

ברך - הלל

בשלב זה אנחנו מברכים ומהללים. בסוף הסדר אומרים את תפילת "נשמת כל חי" שזו ברכה מופלאה. אמרנו שהעיקר של היהודי זה מודה, לשון הודיה, להודות על כל דבר ועל ידי זה למתק את הכל בשורשו, לבנות התבוננות חיובית. וגם כשהכל כבר טוב והכל מתוקן, אז אדם לא יושב עכשיו ואומר: "נגמרה העבודה, עכשיו הכל טוב, זהו". לא! תמיד יש עוד...
"ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע ועינינו מאירות כשמש וכירח וידינו פרושות כנשרי שמים ורגלינו קלות כאילות אין אנחנו מספיקים להודות לך ה' אלוקינו ואלקי אבותינו ולברך את שמך על אחת מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות פעמים הטובות ניסים ונפלאות שעשית עם אבותינו ועימנו"
מישהו יכול לתאר את המצב הזה? אז כל מה שנשאר זה להגיד תודה.

נרצה

נרצה הקדוש ברוך הוא במעשיך. הקדוש ברוך הוא מרוצה ממעשיך, ובזה אנחנו מסיימים. זה מאוד חשוב, כי אדם בסוף הסדר, ברגע אחד, אחרי 4 כוסות, הוא אומר: "לא כיוונתי כלום, שכחתי..." חס ושלום הוא נופל לעצבות, "מה עם הנרצה, ואת ההלל לא אמרתי, ובזה לא כיוונתי, ואיפה המצה, כל מה שאמרו בשיעור, איך פספסתי, איזו הזדמנות..." נרצה ה' במעשיך – מה שעשית, מושלם! זהו! אדם עושה מצד עצמו הכי טוב שהוא יכול, ואחרי שהוא סיים, אומרים לו "נרצה", נרצה ה' במעשיך. תם סדר פסח כהלכתו. "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך". אתה עשית את שלך, מפה והלאה, זה עבודה של ה' יתברך. חס ושלום שמישהו יבוא לחשוב "לא כיוונתי, לא עשיתי". מה שעשית זה מושלם. כשאנחנו בעשיה אנחנו משתדלים לעשות את השלמות. כשאנחנו מסיימים את העשיה, אנחנו יודעים שמה שעשינו זה הכי טוב שיש. נזכור את זה, להיות בשמחה, לשנה הבאה בירושלים הקדושה והבנויה בעזרת ה'. למעשה אנחנו עדיין בשנה זו, אז כבר נזכה אולי בשנה זו לליל הסדר בבית המקדש.

חג שמח. גאולה שלמה.