פתח הדברים
מלחמות הן אחד הדברים שעם ישראל מורגל בהם מיום היווסדו כאומה. מיד לאחר היציאה ממצרים בא עמלק ותקף את ישראל במדבר. לצערנו, מאז אותו רגע, מלחמות היו מנת חלקנו בכל הדורות. אולם, כידוע לנו בכל דבר ותופעה בעולם יש פנימיות וחיצוניות. תורת הקבלה מגלה לנו שהמלחמות מול אויב גשמי הן תמיד רק ביטוי למלחמות האמיתיות המתנהלות בתוך כל אחד מאתנו ובתוכנו, כיחידים וכגוף אחד שנקרא האומה הישראלית.  
מסופר בזוהר הקדוש על כמה מחכמי הזוהר שהיו הולכים בדרך ופגשו גיבורים שבדיוק חזרו מהמלחמה. שאלו אותם, מאין הם חוזרים. אמרו, מהמלחמה הגדולה. צחקו החכמים ואמרו להם, המלחמה שלכם עוד לא התחילה. המלחמה האמיתית לפניכם. המלחמה האמיתית מחכה לכל אחד מאתנו בבית, בפנימיות הנפש שלנו. למעשה, עד שלא נלחם את המלחמה הזאת, ימשיכו האויבים החיצוניים להילחם בנו בכל דור ודור.
הפרשה פותחת, "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ, בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר; וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה". רש"י מפרש על ענין אשת יפת תואר, "לא דיברה התורה אלא כנגד יצר הרע". רש"י אמנם מדבר על היצר שמתעורר באדם הרואה אשה יפה בשדה הקרב, אבל יותר מזה התמונה שמתבהרת מדבריו היא שהיציאה למלחמה המדוברת בפרשה, היא באמת יציאה למלחמה היחידה שיש - מלחמת היצר. 
לכל אדם שנולד בעולם הזה מחכה קרב ארוך עם היצר הפרטי שלו. הפרשה באה דוקא בחודש אלול, כשכל אחד מאתנו עסוק בחשבון נפש על ההפסדים והניצחונות שלו בעבודה הרוחנית של השנה החולפת. הפרשה באה לתת לנו את הכח והחכמה לחזק את שורותינו בפתח השנה החדשה, להתגבר על יצרנו, על נקודת הר"ע שבקרבנו, ולנצח במלחמה כדי להגיע לראש השנה מוכנים יותר. ראש השנה הוא זמן התחדשות הבריאה וצריך עכשיו מסירות נפש בכוחות מיוחדים כדי לקבוע את הנצחון לכל השנה הבאה עלינו לטובה.

מקום המלחמה
המלים, "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ", הפותחות את הפרשה, בעצם מרמזות לנו על הטבע הרוחני של המציאות. הכתוב היה יכול לומר, 'כי תלחם באויבך', אלא שהדגש הוא על היציאה. חז"ל אמרו, מדובר על יציאת הנשמה אל העולם הזה. הנשמה יוצאת ממקורה העליון אל העולם הזה כדי לבצע את השליחות שהטיל עליה בורא עולם. חשוב להבין מאין אנחנו יוצאים ולאן אנחנו באים, "דע מאיין באת, ולאיין אתה הולך"(אבות ג'), כדי להבין באיזה שדה קרב מדובר, מהו מקום המלחמה ומה טבעה.
בהלכות שבת מדובר על שתי רשויות עיקריות, רשות היחיד ורשות הרבים. כאשר בשבת חל איסור להוציא ולטלטל דברים מרשות היחיד לרשות הרבים. כיצד זה מתקשר לענייננו?
בתורת הקבלה מדובר על עולמות אבי"ע - אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. כשההבדל ביניהם זה במידת החלוקה בין טוב ורע. בי"ע נקרא רשות הרבים, שהרבה שולטים שם. בס"א אין אחדות, כל אחד לעצמו, אלה הם עולמות הפירוד, זו רשות הרבים. רשות היחיד זה רק עולם אצילות, הקדושה. בהלכה נקבעה המידה שיוצרת מקום שנקרא רשות היחיד, והמידות הן ארבעה אמות רוחב ועשרה טפחים גובה. 
שם הוי'ה, השורש של כל המציאות, הוא שם בן ארבע אותיות. הוא נכתב בארבע אותיות, אבל אם מבטאים את האותיות שלו, שומעים גם את המילוי של האותיות (יוד וה-א וכו') ויוצא עשר אותיות סה"כ. זה רשות היחיד, ארבע על עשר, שמו של הקב"ה. 
הרב שליט"א אומר, כפי שעולם אצילות זה העולם שהכי קרוב לאינסוף ב"ה והוא האחדות השלמה, כך הבית של היהודי זה המקום הכי טוב וזה נקרא רשות היחיד. מחוצה לו זה רשות הרבים. נשאלת השאלה אם בשבת אסור להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים מפני הערבוב שנוצר בין הקודש לחול, בין המקום של אחדות למקום של הריבוי, אם כן איך בימות החול ניתן להישמר מפני העירוב הזה? 
על זה אומר הזוהר הקדוש שזה כמו המצה בפסח. ר' אלעזר שואל את ר' שמעון בזוהר, אם המצה היא כנגד היצר הטוב והחמץ כנגד יצר הרע, למה אנחנו לא אוכלים מצה כל השנה ואיך בכלל מותר לאכול חמץ? על זה משיב לו ר' שמעון, שהאכילה המדויקת בימות הפסח, מספיקה ושומרת עלינו, "מחסנת" אותנו, לכל ימות השנה. כך גם הענין עם שבת. אומר הרב שליט"א, מי שאוכל חמץ בפסח, מגביר את שליטת היצר הרע עליו וכל השנה הוא נשלט על ידו. מי שמערבב תחומים בשבת, מכניס את היצר הרע הביתה גם לשאר ימות השבוע. 
לכל דבר יש את זמן התיקון שלו ואם מתקנים אותו בזמנו, אז אח"כ זה כבר לא מזיק. שבת זה יומו של הקב"ה, היום שבו הקב"ה מגלה לנו את המנוחה שלו. הקדושה של היום השביעי שומרת על האדם כל השבוע שלא ילך לטמיון, שלא ילך לאיבוד בזה שהוא כל כולו שקוע בענייני החומר. 
במשך השבוע האדם חייב לצאת לרשות הרבים, לצאת אל השדה. ברגע שאדם יוצא מהמסגרת שלו, המקום שהוא מקדש אותו, הסביבה שהוא מקדש אותה, הוא יוצא לרשות הרבים. "כִּי-תֵצֵא" זה לצאת מרשות היחיד לרשות הרבים. רשות הרבים היא המקום לערוך את מלחמת היצר, מלחמת הבירור של טוב ורע, להוציא "יקר מזולל".

זמן המלחמה
מתי בדיוק מתחילה המלחמה הזאת בחייו של כל אחד? בספר בראשית, בפרשת 'לך לך', מסופר על מלחמה גדולה בין חמשת המלכים הגדולים דאז לבין ארבעה מלכים אחרים באזור ים המלח. וכתוב, "שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, עָבְדוּ אֶת-כְּדָרְלָעֹמֶר; וּשְׁלֹשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה, מָרָדוּ. וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר, וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ, וַיַּכּוּ אֶת-רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם..." (בראשית י"ד).
מפרש ה'פיתוחי חותם', הרב יעקב אבוחצירא זצ"ל, שיש כאן רמז גדול. היצר הרע נמצא עם האדם מיום הלידה, כפי שאומר הכתוב, "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (בראשית ד' ז'), זהו בראש ובראשונה הפתח שדרכו האדם בא לעולם. יצר הטוב ניתן לאדם רק בגיל שלוש עשרה. עד אז אין באדם היכולת להבדיל בין טוב ורע. הוא נמצא כולו במסגרת היצר הרע ולכן היצר הרע לא מתעסק איתו, לא צריך לשכנעו. 
בגיל שלוש עשרה, כאשר היצר הטוב מצטרף לתמונה, רק אז מגיע היצר הרע בכל כוחותיו להראות גבורותיו כדי לדחות את היצר הטוב, שהאדם לא ישמע את הקול החדש שנולד בתוכו.
זה שכתוב, "שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, עָבְדוּ אֶת-כְּדָרְלָעֹמֶר" - כדרלעמר בגימטרייה יוצא 'יצר רע'. בשתים עשרה שנה הראשונות כל האברים והגוף תחת ממשלת יצר הרע לבדו. לכן בגיל שלוש עשרה, כשהאדם קונה דעת ויצר טוב, כתוב, "וּשְׁלֹשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה, מָרָדוּ", האברים מורדים בשלטון היצר הרע. אבל אז היצר הרע בא בכל כוחותיו, "וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר, וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ". בהמשך, ממשיכה התורה ומפרטת כיצד נלחם היצר הרע. מתוך פרוש זה, מצטיירת תמונת מצב מאוד ברורה, עם מי ומתי מתחילה המלחמה של כל אדם בעולם.

אשת יפת תואר
נחזור רגע לעניין מצות ה"אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר", ממנה ניתן להבין עוד על מהות המלחמה שבפנינו. האויבים של עם ישראל היו נוהגים להוציא לשדה המערכה את בנותיהם מקושטות כדי להחטיא את עם ישראל. כמו שעשו המואבים לאחר שלא הצליחו לנצח את עם ישראל בשום דרך אחרת. הם שלחו את נשותיהם למשוך את בני ישראל לעבודה זרה שלהם וגרמו בכך למפלה רוחנית גדולה. 
חז"ל אמרו שבגלל יופיין של אותן נשים, היצר היה מתגרה באותם שהיו יוצאים למלחמה ולכן התורה התירה'אשת יפת תואר', מפני שאם התורה לא הייתה מתירה לו אז לא היה עומד ביצרו ולוקח את האסור לו. דבר כזה לא נמצא בכל התורה וזה מעלה הרבה שאלות. אם בכל מקום שהתורה יודעת שאדם לא יעמוד ביצרו היה ניתן היתר מהתורה, אז ח"ו לא היה נשאר כמעט שום איסור. כמו כן, הרי ידוע שמי שיצאו למלחמת הרשות שעליה מדובר, היו רק הצדיקים שבצדיקים. אז איך אפשר להעלות על הדעת שצדיקים כאלה יפלו שבי ביד יצרם?
יש כאן ענין רוחני עמוק. סוד ההיתר שנתנה התורה נעוץ בחטא אדם הראשון. כתוצאה מהחטא נשרו כמה נשמות יקרות ביד הסטרא אחרא, ניצוצות של קדושה, והם נשמות הגרים. לכן מהאומות יצאו כמה גרי צדק שנהיו גדולי עם ישראל (שמעיה ואבטליון, אונקלוס, רות המואביה) ולכן ניתנה המצוה הזאת. שבקיום המצוה יתלבש באדם אור השכינה וכך יתגלה בפניו באשה גויה שיש בה 'יפת תואר' שהיא הנשמה הקדושה, הניצוץ הקדוש. ע"י קיום כל השלבים של המצוה, יוכל באמת לראות, אם היא ראויה לבוא בקהל ישראל. למעשה, כל המלחמה עם היצר סובבת על להוציא "יקר מזולל", להוציא את הניצוצות הקדושים שנפלו לקליפות כתוצאה מהחטאים שלנו, מאז חטא אדם הראשון. ע"י לימוד התורה וקיום המצוות אנו זוכים ביכולת לברור את הטוב בחיינו מתוך הרע שבהם, ולצרף אלינו את ניצוצות הקדושה השייכים לנשמתנו.

הנשמה
הענין מעמיק כשלומדים את הזוהר של הפרשה. שם כתוב בפרוש כי "אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר" היא הנשמה, וכאן הכל מתחבר. הזוהר הקדוש אומר שכל המצוה הזאת מדברת על הצלת הנשמה מעולם הקליפות. "וְרָאִיתָ, בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר", זו הנשמה ששבויה בעולם החומר. "וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה", זה ההתעוררות של האדם. "וַהֲבֵאתָהּ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ", אומר הזוהר, "היינו הבית שגורשה משם, שעל זה נאמר ושפחה כי תירש גבירתה, שהשפחה שהיא היצה"ר, נכנסה אל הבית, והגברת, שהיא הנשמה גורשה משם. ועתה חזר והביא את הנשמה אל הבית. "וְגִלְּחָה, אֶת-רֹאשָׁהּ, וְעָשְׂתָה, אֶת-צִפָּרְנֶיהָ", היינו שתטהר מאותה הזוהמה שהטיל בה הנחש, בנשמה".
משלים את הדברים רבי חיים ויטל זיע"א, "ואחר זה, "וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ", זה הקב"ה, "וְאֶת-אִמָּהּ", זו כנסת ישראל. כענין, מה שכתוב, 'כי אחרי שובי נחמתי'. "וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ", תתיישב בתוך גופך ולא תצא ממך. ותבכה על עוונותיה "יֶרַח יָמִים", שהוא חודש אלול... שהוא זמן התשובה" (הליקוטים, כתבי האריז"ל).

היציאה למלחמה
לאחר שהבנו באיזו מלחמה מדובר, מתי ולמה ומה מטרתה, נשאלת השאלה הפשוטה, איך מצליחים לצאת למלחמה כה גדולה? 
ראשית, צריך להכיר את האויב. חייבים לדעת מול איזה כח אנחנו עומדים. כל אחד מאתנו חייב לעצור לרגע ולהתבונן עם מי באמת אנחנו נלחמים. אנשים אומרים שהם נלחמים עם עצמם על כל מיני דברים, לקום בבוקר, ללמוד יותר, לא לכעוס, לא ליפול בתאות אכילה וכו'. איך אפשר לצאת למלחמה בלי לדעת שאני זה לא האויב, אלא יש בי יצר ר"ע והוא האויב האמיתי שלי?
אומר הנעם אלימלך בקונטרס ה"צעטיל הקטן", שהאדם לא נברא בעולם אלא רק כדי לשבר את הטבע. ידוע מ"בעל הסולם" שיצר ר"ע, זהו אותו 'רצון עצמי', אותו אגואיזם שהוא החומר ממנו אנחנו בנויים. זאת אומרת, שהמלחמה האמיתית היא לשבר את היצר הרע שבתוכי, את הטבע האנכי שלי, להפך אותו מקבלה עצמית לקבלה על מנת להשפיע, לגלות את ניצוץ הנשמה שבי השבוי בשבי הקליפה, ועוד נשוב לעניין זה בסיום.

נחישות גדולה
אומר הרב שליט"א, בגלל כל התאוות והרצון האינסופי להנות שיש באדם, האדם נמשך דוקא אל הדברים שמגרים את יצרו. הדבר הראשון במלחמת היצר הוא להרחיק את כל הדברים הללו. אמנם האדם מצידו בטוח בעצמו שהוא יוכל לעצור את התאווה ולשלוט בה. אבל, במלחמת היצר חייבת להיות נחישות גדולה. 
זה כמו אדם שהולך לקפוץ ממגדל גבוה. שואלים אותו מה אתה הולך לעשות? אז הוא אומר שהוא רוצה לקפוץ רק שתי קומות. אין שתי קומות עם התאוות, אין שתי קומות עם היצר. פתחת לו את הדלת, משם הדרך סלולה עבורו ולפני שהבחנת הוא כבר נהיה בעל הבית של הסיטואציה. כך אפילו מן ההיתר מגיעים לאיסור ולכן צריך להיזהר אפילו בדבר היתר. כמו שאנחנו לומדים בפרשה על בן סורר ומורה. הוריו אומרים עליו שהוא "זוֹלֵל, וְסֹבֵא", שותה הרבה יין ואוכל הרבה בשר - הכל בכשרות מצוינת. אבל התורה אומרת, סופו שיהיה בן סורר ומורה, סכנה לציבור, ילסטם את הבריות. צריך לעצור אותו ולעצור את הדבר בשורש.

יציאה במסירות נפש
כשאנו שואלים את עצמנו איך נוכל להתגבר על כל התאוות והרצון לקבל הגדול, אומרת לנו התורה, "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיו", לא כתוב 'כי תלחם באויבך', יש הבטחה מהקב"ה שברגע שבן אדם מחליט באמת לצאת למלחמה, "וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּיָדֶךָ", הקב"ה כבר ייתן את היצר הרע בידו. אולם כתוב, "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה", בלשון יחיד מפני שחייבת להיות אחדות במלחמה. אדם חייב לגייס את כל חיילותיו ולהחליט שהוא יוצא למלחמה. צריך מסירות נפש.
אומר ה"נתיבות שלום", "כִּי-תֵצֵא" מרמז על דרך היציאה למלחמה, שהיוצא למלחמה הזאת עליו לצאת מעצמו לגמרי, היינו שיצא מכל מציאותו וישתחרר מטבעיותו ומכל תכונות נפשו. כי יש אנשים שרוצים להכניע את האויב בתוך המציאות שנמצאים בה, אבל התורה מלמדת אותנו אחרת. כפי שאומר הרמב"ם (הלכות מלכים), היוצא למלחמה, ישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב, לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זיכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה (נ"ש על התורה). כדי לנצח צריך למסור את הנפש וכל מאווייה, כל גרורות העבר שיכולות להדיח אותנו מהדרך הבטוחה לניצחון.

אמונה ובטחון
עצה חשובה במלחמה היא מה שכתוב בפרשה, "כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה, מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ; וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר, וְשָׁכַב עִמָּהּ. וְהוֹצֵאתֶם אֶת-שְׁנֵיהֶם אֶל-שַׁעַר הָעִיר הַהִוא, וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ--אֶת-הַנַּעֲרָ עַל-דְּבַר אֲשֶׁר לֹא-צָעֲקָה בָעִיר, וְאֶת-הָאִישׁ עַל-דְּבַר אֲשֶׁר-עִנָּה אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ". רבי נחמן אומר, הנערה שלא צעקה זהו גם כן רמז לנשמה הקדושה. כל מה שהיהודי צריך לעשות כשתופס אותו יצר הרע זה לדעת שהקב"ה נמצא בכל מקום והוא מחכה רק שתצעק, 'אבא, אני לבד, הצילו'! 
כתוב במסכת קדושין, "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ויום ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו". על כן ההבטחה, רק תצא למלחמה, רק תצעק, והקב"ה יתנו בידך. כתוב, שהבא להיטהר מסייעים לו, עוזרים לו מהשמיים. לכן בפרשה הקודמת כשמוזכר ענין המלחמה כתובה התזכורת, "וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ--לֹא תִירָא, מֵהֶם: כִּי-ה' אֱלֹקֶיךָ עִמָּךְ". מי שרוצה לצאת למלחמה צריך אמונה ובטחון שבורא עולם יהיה בעזרו וכל "הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב", שאין לו האמונה הזאת, "יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ", יישאר במציאות הרגילה שלו וימשיך לנהל "מאבקים קטנים" עם יצרו.

מאבק תמידי
לאחר כל האמור, מי שחושב עדין שהוא בא לעולם הזה כדי לנוח, טועה בגדול! כתוב בגמרא, "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר רע" (מסכת ברכות). המאבק הוא תמידי. המילים "כִּי-תֵצֵא", גם מלמדות אותנו שלא להמתין עד שהיצר יתקוף, אלא להקדים ולצאת למלחמה עליו שעה אחת קודם. אם היצה"ר בא ראשון, כפי שבא עמלק על בני ישראל במדבר, "וַיָּבֹא, עֲמָלֵק; וַיִּלָּחֶם עִם-יִשְׂרָאֵל" (שמות י"ז ח'), אז קשה מאוד לעמוד כנגדו. 
בדור שלנו, שכל הזמן מדברים על השלום, קצת קשה לדבר ברוח קרבית שכזאת, לדבר על כוננות ודריכות תמידית. אבל אלה הן העצות שחז"ל הורו לנו. האדם צריך להיות תמיד ערני ונכון למערכה, מתוך אמונה והבנה שאם ננהל את המלחמה הפנימית הזאת בהצלחה, המציאות החיצונית תשתנה בהתאם.
למעשה, צריך להתחיל להתבונן בדרכי הפעולה של היצר עצמו. כתוב בפרקי אבות, "איזה הוא חכם--הלומד מכל אדם" (אבות ד' א'), גם מיצר הרע. אומר הבעל שם טוב, היצר הרע זריז לפתות את האדם לעבור עברה, כך הוא עושה את שליחות השם יתברך, את התפקיד המיועד לו. צריך ללמוד ממנו ולהשיג אותו בזריזות.

מחשבות זרות
אחד הדברים שאיתם מוציא יצר הרע את האדם משלוותו וישוב דעתו, זה המחשבות הזרות, הטורדניות, המפריעות, שהיצר משדר בראשו. בפרשה כתובה מצות, "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ". גגך בגימטרייה זה עשרים ושש כמניין שם הוי'ה. התורה מלמדת לכל אחד מאתנו, תעשה מעקה ושמירה על רשות היחיד שלא יהיה מקום פרוץ. תשמור על גגך שזה הראש והמחשבות שבו. "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד: כִּי מִימִינִי, בַּל-אֶמּוֹט" (תהילים ט"ז ח') - שים את שם השם כמעקה הגנה בפני המחשבות הזרות ולא תיפול. חשוב גם לדעת ששלום הוא אחד משמותיו של הקב"ה. מי שבאמת חפץ בשלום, חייב לצאת למלחמת היצר, לזכך ולנקות את עצמו עד להשראת השלום בתוכו.

זכר עמלק
הפרשה מסיימת בציווי, "זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ--וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹקים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ--תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח".
עמלק הוא כח הקליפה והס"א, שורש הרע של העולם. ידוע כי עמלק בגימטרייה ספק, וספק הוא אולי הכלי הכי חזק של היצר הרע כנגד האדם. בסיום הפרשה, התורה ממקדת אותנו שצריך למחות את זכר עמלק, הוא השורש של כל הרע, הוא היסוד של חוסר האמונה, של הריחוק מבורא עולם, של כל ההסתרות הגדולות. כדי לנצח במלחמה חייבים למחות את הספק מלבנו.    
הספק יוצר פירוד בייננו לבין בורא עולם וכבר נאמר שהעצה היחידה נגד יצר הרע היא שיהודי יהיה דבוק בה'. כל עוד האדם דבוק בבורא, אין יצר הרע יכול להזיקו, מפני שגופו אולי נמצא בעולם הזה, מדור הקליפות, אבל נשמתו דבוקה בשמי מרומים.

תיקון האנוכיות
בשביל להידבק בבורא צריך לתקן את אותו ר"ע, רצון עצמי, הגורם לשינוי צורה ופירוד מהבורא, שכולו השפעה. זאת אומרת, בלשון פשוטה, אנחנו חייבים לנצח את האנוכיות שבנו. אומר ה'אבני אזל', "שורש כל הרע שבעולם וכל הקלקולים, גם בחינוך הבנים, גם בעבודת השם וגם במעשים שבין אדם לחברו, הוא האנוכיות. היינו, מה שאין אדם מסוגל לוותר על נגיעותיו וענייניו האישיים לטובת הכלל, לטובת רעיון נעלה או לטובת השלמה רוחנית". 
בדיוק נקודה זאת באה מצות 'שילוח הקן', המוזכרת בפרשה, ללמדנו. מסביר ה'אבני אזל', "אף כי הציפור הגדולה, האם, נתונה בידיו של האדם ויכול להפיק ממנה תועלת אישית, בכל זאת מצוה עליו התורה לשלח את האם לטובת הכלל, למען תוכל להביא עוד ציפורים לעולם, לבל יכחד מין זה מן העולם. ע"י קיום מצוה זו מסתגל האדם לכבוש את אנוכיותו לטובת הכלל".     
משום כך, השכר שמובטח על מצוה זו גדול כל כך. כתוב בתורה עצמה ששכרה אורך ימים ורש"י כותב שם,"אם קיימת מצות שילוח הקן, סופך לבנות בית חדש ותקיים מצות מעקה, שמצוה גוררת מצוה, ותגיע לכרם ושדה ולבגדים נאים (לכך נסמכו פרשיות אלה)", וכתוב במדרש רבה, שכרה כזה גדול שמי שאין לו בנים, יזכה בבנים והוא ממהר את מלך המשיח ואת אליהו הנביא. 
תיקון הרצון האנוכי שלנו הוא תיקונו של עולם והניצחון המוחלט על היצר. מסיים ה'אבני אזל', "אילו היתה האנושות מסוגלת לוותר על עניינים אישיים לטובת ענין יותר נעלה, או רעיון נשגב כלשהו, כי אז היה העולם בא לידי התיקון האמיתי והשלם בכל הענינים ואז היתה הגאולה השלמה".

מוקדש לרפואת שחר בן נעמי שרה, ים בת לי, איילין שילה בת מרגרט בתוך כלל חולי עמו ישראל

מוקדש לעילוי נשמת חנה שני בת שרה סרח ז"ל, גילה בת רחל ז"ל, שמחה בת עזיזה ז"ל ת.נ.צ.ב.ה

להאזנה לשיעור און-ליין בנושא, לחץ כאן.

'מודעות' - מרכז רוחני לקבלה וחסידות
רח' אחווה 24, נווה צדק תל-אביב
03-5100587