המפגש בין מאמן למתאמן יוצר סוג של קשר מיוחד. במפגש כזה, בו נידונה האג'נדה של המתאמן, נוצר קשר שיש בו מן החשיפה, שיש בו דינמיקה, אשר במהלכו  גם המתאמן וגם המאמן עוברים חוויה.

החוויה של המאמן מתהווה בעיקר בפנימיותו, ובהיותו בעל נסיון חיים, הוא מודע לה.

החוויה לה נחשף המתאמן, בתנאיי מפגש ששוררים בו פתיחות, חום והבנה – הנובעים בחלקם הגדול מנסיון החיים של המאמן – מאפשרים למתאמן לגעת ללא חשש, במקומות  הכואבים והבעייתיים שלו, ללמוד מהם ולצמוח למקום בו היה רוצה להיות.

מאמן בעל נסיון חיים – שחווה בחייו חוויות כאלו המועלות בפניו ע"י המתאמן וחוויות מעצבות אחרות – המחובר לפגיעות האישית שלו והיודע כיצד להתמודד אתה, יוכל להבין ולהכיל טוב יותר את הפגיעות האישית של המתאמן המגיע אליו.

ככל שמאמן כזה מתעמת ופועל עם הכאב של המתאמן, אך גם עם הכאב העצמי שלו, הוא מתמלא באנרגיה, יכולת ההכלה שלו גדלה, הוא הופך להיות רגיש לאחרים, מסוגל לפתח אמפתיה ויכולת הקשבה למתאמן, יש לו אפשרות לתת ולקחת, כך שעבודתו טובה ויסודית יותר והאימון הופך להיות חוויה משקמת, שתורמת להשגת המטרות והיעדים שהמתאמן הציב לעצמו במהלך חייו אך לא מימש אותן.

נסיון חיים בלבד איננו, כמובן, ערובה להיות מאמן טוב. מעבר להתעניינותו במורכבות של עצמו וביכולת לזהות ולטפל בבעיות של עצמו ומעבר להיותו איש מקצוע, חשוב מאד מבנה האישיות של המאמן.

על המאמן  להיות אדם בעל אינטליגנציה רגשית – קשוב, אמפאתי, רגיש לזולת, אסרטיבי, בעל יכולת לשלוט בדחפים ולדחות סיפוקים, לחוש חמלה, ליצור מוטיבציה, לווסת מצבי רוח ולמנוע מן המצוקה להשתלט על היכולת לחשוב.

הראש והלב זקוקים אפוא, זה לזה. הכישורים הרגשיים חיוניים למאמן, כפי שחיוניים לו כישורי הראש, לצורך האיזון בין הרציונאליות לאמפאתיה.

אין ספק, שמאמן בעל נסיון חיים יבין זאת ויקדיש תשומת-לב שיטתית לאינטליגנציה הרגשית  במפגשיו עם המתאמן – "להגברת המודעות העצמית, לניהול יעיל יותר של תחושותינו המעיקות, לקיום אופטימיות ודבקות במטרה חרף התסכולים, להגדלת היכולת לאמפאתיה ודאגה, לשיתוף פעולה ולקשר חברתי" (דניאל גולמן).

מאמן כזה יוכל להתחבר באופן אמיתי לחוויה של המטופל - "להיות שם בשבילו"- לגרום לו להאמין שיש ביכולתו לחיות חיים מלאי משמעות, לאפשר לו ראייה עתידית עם תקווה בשילוב עשייה.

        

אימון אישי.