אגו / שירי מילר
השבוע, בעודי נוסעת באוטובוס, התבוננתי מסביבי, מסוקרנת למראות שניגלו אליי. פני האנשים היו כבושים בעצב, קבורים ברצפה או מתים בחוסר מבע. תהיתי לאן נעלם החיוך, מעיד האושר?
האומללות שגדשה את חלל האוטובוס הייתה עצומה בעצבותה. בהמשך דרכי המשכתי להתבונן, ניצבת מהצד, כמו תמרור נאלם. המצב לא היה שונה בפינות הרחוב שעברתי בהן. אפשר היה לראות את עיני האנשים משלימות עם העגמימות הזו, אומרות לי ש"זה באוויר היום, שכולם חולים, עייפים ועצובים".
אולי באמת ריחפה איזו קארמה גותית מעל ראשי האנשים כולם, אך למען היושר הפנימי, העדר השמחה לא היה שם רק ביום הספציפי ההוא, גם לא רק באותו שבוע ולא בדיוק באותה שנה, הוא קיים שם הרבה מאוד זמן.
שאלתי אנשים סביבי, מנין העצב? התשובות היו מגוונות. אחד היה עצוב כי זה עתה נפרד מאישתו. הוא לא ידע לומר שהוא רוצה להישאר ולא הצליח להחזיק מעמד, ועתה הוא חש את כל עולמו חרב עליו. אחרת חשה דכדוך כי לא היתה מסופקת בעבודתה. אחד אחר לא עבד בכלל, עוד אישה הייתה עצובה כי הילדים הרימו עליה את הקול ואני – אני הייתי עצובה בגלל כל הסיבות האלו גם יחד ובגלל העצבות שהתפזרה לעבר כל העולם, שדבקה באנשים.
חיפשתי את המכנה המשותף לכל הקושי הזה. אני הרי מאמינה גדולה בליצור לעצמך מציאות, אז למה המציאות שאנו יוצרים אינה מציאות מאושרת??!!
לאחר תהייה לא קצרה, מצאתי שהתשובה הייתה לי מול העיניים כל העת, האגו.
כולנו, בני האדם, פועלים מתוף אגו רעב שדורש עוד ועוד מזון מנטלי, ואנו, ממושמעים להחריד, מאכילים אותו עד שלא נותר בנו דבר.
חוששתני שרבים מאיתנו לא מודעים מקרוב לאגו הזה. עבור מרביתנו הוא הדבר שגורם למישהו 'להרים את האף', לחשוב שהוא טוב יותר, שמגיע לו יותר. המילה אגו/אגואיסט, מיד מריצה לנו מול העיניים אדם שדואג רק לעצמו. אגו זה לא רק כל אלה. אגו הוא הרבה יותר עמוק ותובעני.
על פי הפסיכואנליזה, האגו הוא החלק בנפש שמתפתח כתוצאה מחוויות חיצוניות ונמצא בקשר עם המציאות החיצונית. כלומר, זהו חלק באדם שנבנה על ידי מישהו אחר. התייחסותו של אושו, מדריך רוחני הודי נודע, לאגו הינה דומה ואף רחבה יותר. כאשר נולדנו, הדבר הראשון לו היינו מודעים הוא האחר. חמשת החושים של הנולד מופנים כלפי חוץ, לעולם החיצון: ראייה – העיניים רואות החוצה, שמיעה – האוזניים שומעות קולות אחרים, ריח – האף מריח ריחות מבחוץ, טעם – הלשון טועמת טעמים חיצוניים, מגע – הידיים נוגעות באחר וחשות את האחר. בעצם, עם היוולדנו איננו מודעים לעצמנו, אלא לאחר ועם גדילתנו המודעות שלנו מתרחבת, בשלבים הראשונים בעיקר אודות אותו אחר. חולף פרק זמן לא קצר עד אשר אנו מתחילים לגלות את עצמנו. אולם, האם את עצמנו אנו מכירים?
האגו הוא מה שהאחר חושב עלינו, מה שהאחר מלמד אותנו על עצמנו. אדם הזוכה ליד אוהבת ומחבקת יפתח אגו חיובי ונאהב. אדם שאינו זוכה לאהבה הזו, יפתח אגו שלילי ופגוע. כך או כך, מה שאנו מודעים לו, אינו האמת לגבי עצמנו, אלא האמת שהגדירו עבורנו. האגו הוא השתקפות של האחר בך, למעשה, של חברה שלמה. של מחשבותיה, רצונותיה, פחדיה ודאגותיה. לדאבוננו, האדם מאמין כי הוא אכן אותה השתקפות וכך אינו מגלה את מי שהוא באמת.
האחר הוא החברה והחברה היא מה שסביבך, הכול מלבדך. החברה בה אדם חי, לימדה את האדם הבודד את האגו תוך שהיא מתאימה אותו לצרכיה ולנורמות החברתיות שלה, מכאן שאגו הוא תוצר חברתי.
בעצם, ניתן להגדיר אגו כדפוס מחשבה המגדיר את ה"אני", שדואג שה"אני" יקבל את כל צרכיו ויהי מה. באופן מסוים אנו זקוקים לאגו. אנו זקוקים למרכז משלנו, למקום להשתייך אליו ולהזדהות עימו. האגו זקוק למזון כל הזמן, מנטלי ופיזי. האגו דורש לקבל מחיאות כפיים ואהבה. האגו זקוק שיאמרו לו שהוא יפה ומושלם. האגו זקוק לאוכל ומים. בלי האגו, לא נספק את צרכי הגוף הפיזי למזון, לשתיה ולמנוחה. בלי האגו לא נספק את צרכי הנפש והשכל שלנו ללמוד ולהתפתח. בלי כל אלה, אנו עלולים להיכחד במהרה. אולם, יש להציב גבולות לאגו, לא לאפשר לו מקום של כבוד ברומו של כס המלכות המנהיג אותנו.
האנשים האומללים באוטובוס וברחוב חיו מתוך האגו הפרטי שלהם, תוך שהם מזינים אותו. האגו תלוי באומללות וככל שאדם אומלל יותר, כך האגו שלו שלם יותר. אדם מרגיש שעולמו קרס, כיוון שאישתו הפסיקה לאהוב אותו, כיוון שצרכיו של האגו, שדורש אהבה, אינם נענים. מי שהאגו שלו לא בא על סיפוקו על ידי אהבה חיצונית, מחמאה חיצונית, חיוך מאדם זר, חש כאב. האגו הוא כלי המאפשר למיינד לשלוט. הוא מהווה מחסום מהנאה והוא האחראי לצבירת אנרגיות שליליות ע"י הדחקות. רק ברגעים של אושר ושמחה האגו נעלם.
האגו מסתיר מאיתנו את ההוויה האמיתית שלנו, זו שעימה הגענו אל העולם הזה. כמו גנב מבית, הוא מחייך אלינו כחף מכל פשע. ואנו, מכורים אליו. מאמינים בו כמו שאנו מאמינים בבן המשפחה הקרוב שתחת חסותנו מבצע עוולות רבות נגדנו. וכמו שאנו חוששים להטיל ספק בבן המשפחה, שמא יתערערו היחסים בין בני הבית, כך אנו חוששים להטיל ספק באגו השיקרי שלנו, שמה נתערער ולא נדע מי אנחנו, שמא נחיה בחרדה ובלבול.
כשם שאיננו יכולים להיפטר ולהתעלם מבן משפחה סורר, איננו יכולים לעשות כך עם האגו. אולם, ביכולתנו להתבונן בו, לזהות אותו ולתת לו את המקום שלו בלבד, להזין אותו בצורך הבסיסי שיאפשר את קיומנו, עד אשר ינשור מעצמו, או לכל הפחות יתכווץ למימדים זעירים שלא יסתירו אותנו מעצמנו עוד.
דרכי ההתבוננות אפשריות בכל עת, אפילו תוך הסתכלות על הפעולות היומיומיות שלנו, בהקשבה לצרכים הפנימיים העמוקים ביותר שלנו, במדיטציה מול הים או בחדר סגור. הדרך אינה על ידי ניסיון אגרסיבי להעלים את האגו. הוא שם איתנו כל ימי חיינו והוא לא יעזוב כל כך מהר ובטח שלא תחת אש. האגו יעזוב מרצונו, כשנגלה את עצמנו, או אז לא יהיה יותר צורך באגו והלה, ייעלם מעצמו.