זה לא פשוט להיות אישה ודבר זה בא לידי ביטוי בצורה נהדרת בהיריון אשר נמשך תשעה חודשים תמימים שזה 40 שבועות של שכרון חושים בשל העובדה הנהדרת כי נושאים בבטן תינוק מתוק, ומצד שני ישנם כל המיחושים הבלתי נגמרים הללו שממש מביאים נשים רבות אל סף של ייאוש, והדאגה האינסופית כי לעובר הקטן שלום.

את כל אלה נושקים לשלום כאשר סוף סוף עוברים את הלידה המתישה ומקבלים אל הידיים הרועדות תינוק שעד לפני כמה שעות היה עובר בבטן אימו ונכנסים אל הילוך גבוה יותר של אינסטינקט אימהי שאולי לא כולל התאהבות אבל בהחלט מעלה את הצורך האימהי לטפל ולגונן אל רמות שרק אימהות יודעות להבין.

אם אל כל אלה צריכים להוסיף את העניין הדתי שאומר כי ביום השמיני לאחר הלידה יש לבצע ברית לתינוק הקטן, הרי שכבר יש לכן האימהות צלחת מלאה ברכבת הרים של רגשות שלא משאירות אפשרות לחשוב על דברים אחרים כמו מקום לברית ובגד לאירוע הברית עצמו. איך אפשר להתקדם מבלי להרגיש בטורנדו של רגשות ואירועים? עוצרים וקוראים.

אימהות מכינות מראש

נכון יש את כל העניין הזה של אמונות תפלות, אז אם אתן ממש לא רוצות להתעסק עם הכנות מוקדמות אל האירוע של הברית כעת שאתן יודעות כי זהו בן זכר, עדיף כי את ההכנות תבצעו לאחר הלידה וחשוב מאוד - לא לארגן אירוע ביום השמיני.

זו לגמרי מחשבה גברית ואין שום סיבה שתתעדי את עצמך לעשרות השנים הבאות בתמונות שבהן את מדדה מצד לצד עם פרצוף חמוץ, עיניים אדומות מחוסר שינה ובכי וגוף שעוד נפוח לגמרי מן ההיריון שאך לפני שמונה ימים הסתיים לו בלידה. אפשר לחפש אחר מקום לברית אחרי שכבר נרגעים טיפונת וקובעים את האירוע לחודש שלאחר הלידה כדי לארגן אחרי שקצת מתאוששים.