הלשון מחצית "השקל" הוא מלשון שיקול הדעת, ללמד שיש לבן אדם להתייעץ עם אחרים לפני ששוקל בדעתו לעשות מטוב עד רע, כי שיקול דעתו הוא רק מחצית.

ויקחו "אליך" הקב"ה אמר למשה רק אליך אני מגלה טעמה של פרה אדומה, ולא לאחר, ואפילו שלמה המלך שהכתוב אומר עליו ויחכם מכל האדם שהיה בקי בכל מיני חכמה, לא השיג סודה של פרה אדומה, וזהו שאמר: אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני )קהלת ז'(, כלומר: חשבתי בלבי שאני אחכים ואגיע להבין סודה של פרה אדומה, והנה היא רחוקה ממני, "והיא רחוקה" בגימטריא "פרה אדומה".

ונתנו. את המילה "ונתנו" אפשר לקרוא ישר והפוך, לרמז שהנותן צדקה, לא רק שאינו מפסיד בנתינה זו, אלא גם מקבל בחזרה שכר על זה, שעצם הנתינה הוא גם קבלה, וזה גם הטעם שהטעמים של "ונתנו" הוא קדמא ואזלא, שהנותן מקבל בחזרה. " זה" בגימטריא 12 , שכל 12 השבטים צריכים לתת מחצית השקל, וגם הכהנים. ]לפי המ"ד במשנה שכהנים חייבין במחצית השקל, וכן פסק הרמב"ם שהכהנים חייבין["

"וראית את אחורי ופני לא יראו" (לג, כג)  רוב המאורעות בעולם בשעת מעשה לא מובן משמעותם אלא נראה כדברים רעים וקשים בלא מטרה ודבר פלא, אבל אחרי עבור זמן מה יש מן הדברים שרואים שזה היה דבר טוב או שמטרתו ניכרת ורואים את יד ההשגחה בזה, וזה מה שאמר הכתוב "וראית את אחורי" ע"י שתביט בתחילה על מה שיהא ניכר בסוף תשיג להבין יד ההשגחה העליונה בזה אבל "ופני לא יראו" דהיינו בתחילה אי אפשר להבין.  )תורת משה(

יהודי אמריקאי בשם ליברמן (ברינה יקצורו עלון 298)

מלחמת העולם השנייה, פולין. קבוצת בנות פסעה במורד הרחוב שהיה הרוס בחלקו הגדול, בדרכן אל כיתת הלימוד המאולתרת. חיילים גרמנים עמדו בכל פינה ובחנו את העוברים ושבים. למרות שליבה של שרה הלם בפראות, היא ניסתה לשדר שלווה ורוגע כלפי חוץ. המראה שלה, לא הסגיר את יהדותה ולכן הוריה החליטו שעדיף שתישאר בעיירה, מאשר תעבור איתם לגטו. 'עם מראה כמו שלך, יש סיכוי גדול, שהנאצים יטעו ויחשבו שאת פולניה', אמר לה אביה בטרם נפרד ממנה לנצח.

עוד קודם לכן, חברתה הטובה של אימה, סידרה לה דרכון מזויף עם שם פולני מובהק, וכך יכלה שרה להסתובב ברחבי פולין הכבושה בחופשיות יחסית, בעוד משפחתה עולה בסערה השמיימה. אחד השוטרים סימן לקבוצה לעצור, הוא הביט בקשיחות בפניהן המבוהלות של הבנות וסקר אותן אחת לאחת, עד שעיניו ננעצו בעיני שרה. 'את! צאי החוצה! את יהודיה '! צרח החייל בקול. 'אתה טועה!' זעקו הבנות וגם שרה ביניהן אבל זה לא עזר לה. החייל לקח אותה בכוח והעלה אותה על גבי טנדר צבאי שנסע משם הישר אל המפקדה המקומית של הגסטאפו. ארבעה ימים היא הייתה עצורה במקום, כשבמשך כל הזמן הזה הגרמנים מנסים לשבור את רוחה,  ולהוציא ממנה את ה 'הודאה' בכך שהיא יהודייה. בסופו של דבר, היא יצאה משם שבורה ורצוצה, ועם ההבנה שמהיום והלאה היא לא תוכל להסתכן יותר ולהסתובב ברחובות.  כמובן שזה היה מאוד קשה להסתגר כל היום בביתה של המשפחה הפולנית שאצלה הסתתרה, אבל לא הייתה לה ברירה, אלא להישען על רחמי הדיירים שזרקו לה מדי פעם כמה שאריות של אוכל.

הרעב הלך וגדל מיום ליום. הבטן הריקה לא נתנה מנוח, ובלית ברירה החליטה שרה שהיא צריכה לצאת ולחפש מזון בכוחות עצמה. המראה שלה היה נוראי, עובדה שהגבירה את אפשרות חשיפתה לעיני העוברים והשבים. היא תרה בעיניה אחר מזון כלשהו, תוך שהיא מנסה שלא להתבלט. באחת הסמטאות גילתה מטמון של ממש, בסמוך לפח הזבל, היה זרוק שק תפוחי אדמה רקובים למחצה. היא עטה על השלל במהירות והחלה לנבור בשק, על מנת להוציא את תפוחי האדמה שנותרו ראויים למאכל. לפתע הבחינה שמישהו נועץ בה עיניים רעות. היא הרימה את ראשה ונתקלה במבט שטני של חייל נאצי שכיוון לעברה אקדח. ליבה הלם בפראות, היא הבינה שגורלה כנראה נחרץ, הנאצי התבונן בה במשך כמה רגעים, ואז שאל לפתע: 'האם את קשורה ליהודי אמריקאי בשם ליברמן' ? 'כן' ענתה שרה, 'לאבי יש ידיד מאוד טוב, שהוא עיתונאי אמריקאי בשם ליברמן'. 'אליו התכוונתי', פלט החייל תוך שהוא מסמן לה עם אקדחו להסתלק מיד.

ימי המלחמה תמו ושרה עלתה בודדה לארץ ישראל, תוך כדי שהיא מנסה לפתור את התעלומה: מיהו אותו ליברמן שהיא זכרה במעורפל מילדותה, ומה לו ולחייל נאצי. שנים רבות חלפו, ההתמודדות עם החיים החדשים, לא נתנו לשרה זמן מיותר עבור חיפושים של אדם אלמוני הגר באמריקה, אבל יום אחד נודע לה במקרה שעיתונאי אמריקאי ותיק בשם ליברמן הגיע לכמה ימים לארץ. לאחר מאמצים, היא הצליחה לקבוע איתו פגישה בלובי המלון בו התאכסן.  במשך שעה ארוכה היא סיפרה לו את המאורעות שעברו עליה ואת העובדה המפתיעה שחייה ניצלו בזכות הזכרת שמו. מר ליברמן גירד במצחו תוך כדי ניסיון לדלות משם בדל זיכרון, לאחר כמה דקות של מחשבה הוא שאל: 'הייתה לו צלקת מעל האף'? 'כן', ענתה שרה. 'זה היה שנים רבות לפני המלחמה' התחיל מר ליברמן לספר, 'הגעתי לסקר מטעם העיתון שלי, את המחוזות הנידחים בגרמניה ואת התושבים העלובים שהתגוררו בהם. לפתע ראיתי נער צעיר ומוכה היושב על הגדר כשעיניו כבויות ועצובות. 'שאלתיו: ' האם יש לך מה לאכול'? והוא ענה לי בעצב שחייו נוראים,  בביתו אין אוכל ואין ביגוד מינימאלי. רחמי נכמרו עליו.  לקחתי אותו אל בית המלון בו התאכסנתי, נתתי לו אוכל וגם ביגוד חדש מכף רגל ועד ראש. 'הנער הנרגש, לא ידע כיצד להודות לי, וכשיצא בירר לשמי ולמקצועי', 'אני מבטיח לך מר ליברמן' הוא אמר, 'שאם אמצא אי פעם אדם הקשור אליך אעזור לו עד כמה שאוכל'...

ללמדנו, כי נתינה לאדם היא הלקיחה לעצמו. כל זה אמור אף לפני שאנו מחשבים את השכר העצום הצפוי לנו על כל מעשה טוב לעתיד לבוא. כל מי שאינו מתבונן בדברים אלה,  עלול ללכת אחרי עצת היצר, המשתדל לשכנע אותנו שמצוות הם בבחינת נתינה. עלינו לפקוח את עינינו ולהבין כי "מלווה ה' חונן וגמולו ישיב לו" (משלי יט, יז). מי שנותן וחונן את הדל הוא מלווה את ה', זו הלוואה שמלווה לה' כביכול וה' כאילו חייב לו, "וגמולו ישיב לו" לא רק מה שנתת לעני תקבל בחזרה אלא גם תקבל על זה גמול.  נו, עם הבטחה כזו של הקב"ה, לא כדאי להרבות בנתינה?...

http://h-y1.coi.co.il/