בהגדת ''כוס הישועות''. מביא, רמז על דברי המשנה (ברכות לד.): "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". ובכן, ה ''מצה" רומזת על הטובה, ו  ה ''מרור" מרמז על הרע ח"ו. כן עשה הלל - היה כורך "מצה ומרור" יחדיו, להורות שצריך להודות להשי''ת על שניהם. זאת הייתה מידת הלל: "ברוך ה' יום יום", כדאיתא במס' ביצה (ט''ז.) ־ הוא קיבל את הכל באהבה.

הנה בהלכות תפילה מובא "כשהוא כורע, כורע בברוך, וכשהוא זוקף, זוקף בשם". ואולי אפשר להמליץ שבאם בא לאדם ח"ו איזה "כריעה" פי' "פשיטת רגל" וכדומה, ואז "ברוך" והוא עוד מברך את ד', אפילו שנראה לא רע, צריך לזכור כשהוא "זוקף" שאפילו כשהולך לו טוב בשם שיזכור גם את ד'.

הנה ידוע כשהרה"ק מסלאנים הגיע לארץ ישראל פגש את גיסו ודיברו ביניהם אחד מהדברים היה שגיסו אמר ל האדמו"ר שאם שותים קפה זה טוב אבל תלוי איך, אם ניקח כפית קפה בפה זה יהיה מר ואם ניקח אח"כ סוכר בפה יהיה מתוק ואם אח"כ ניקח מים נרגיש טעם מים ואח"כ חלב נרגיש חלב, אבל לא יהיה לזה טעם של קפה מה עושים לוקחים כפית קפה וסוכר ומים וחלב ומערבבים זאת ואז מרגישים את הטעם, וא"כ אמר ככה גם כן כל חיינו לפעמים לומדים מתפללים עובדים ויוצאים לפרנסה חוזרים אבל לא לזה תכלית חיינו, הכל צריך להיות מעורבב עם אמונה גם התפילה גם התורה וגם העבודה, וזהו וידעת היום והשבות אל לבבך כי ד' הוא האלוקים, וזהו הכפית שמערבבים ואז יש אמונה בכל דבר.

וצריכים לתת לאוורר את החריין כדי שיפוג ולא לאכלן עד שיגיעו לפיקוח נפש.

הבן וההצלה (פניני עין חמד, עלון 630)

לעיתים, עלולים אנו חלילה לשכוח, כי אנו בנים של מלך מלכי המלכים. גם אם חלילה האדם נפל או מעד, הרי שברגע, שבו יעשה צעד ואפילו קטן, בורא העולם, שהוא אבינו, מיד יושיט לו יד ויושיעו.

להלן סיפור מופלא שהובא על ידי ידידי ורעי, ר' צבי נקר בסדרת ספריו 'אמונה שלמה' על פרשות התורה.  המעשה הבא התרחש לפני כשלושים שנה , ביישוב חרדי התגוררה משפחה. האב הלך ללמוד בכולל כדרכו בקודש, והאם שמרה על בנה בן השש. הילד שיחק להנאתו במרפסת . מדי פעם העיפה האם מבט לעברו לראות , שהכול בסדר. לפתע נעלם הילד מעיניה. היא קראה לו: "מוטקה!" אולם הוא לא הגיב.  ניגשה האם אל המרפסת וראתה זוג ידיים אוחזות במעקה. היא שלחה את ידיה בשקט ותפסה את ידי ילדה הקט, שהיה תלוי מחוץ למרפסת בקומה השישית, אולם לא היה באפשרותה למשוך אותו , מכיוון שידיה היו בתוך הסורגים. וכך היא נשארה אוחזת בידיו, חצי שעה... שעה... שעתיים... אולם אף אחד לא הבחין בהם.  היא ביקשה מבנה, שישליך את נעליו, בתקווה , שהעוברים והשבים יביטו למעלה. אולם הנעליים פגעו בהולך רגל , שהזיז את הנעליים לצידי הרחוב , ובכך תם הסיפור. שלוש שעות... ארבע... חמש... חמש וחצי... ואז אחד מבעלי החנויות הרים את עיניו , כיוון שרצה לסגור את תריסי חנותו, וקלט מראה מפחיד: ילד תלוי באוויר בקומה שישית ואמו אוחזתו...  הוא הזמין מיד צוות חילוץ של מכבי אש ומשטרה שבאו מיד למקום, הללו פרשו סולמות וטיפסו עד הילד, אחזוהו והכניסו אותו לביתו... העיתונאים הרבים עטו על האם , כאשר השאלה המרכזית הייתה: "כיצד הצלחת להחזיק ילד תלוי באוויר במשך שש שעות? . " היא ענתה להם במשפט אחד: "זה הבן שלי''.

עלינו לדעת ולהבין, כי הקב"ה אוהב כל אחד מבניו באשר הוא שם, שכן כולנו בניו ואהבת ההורים כלפי ילדיהם היא ללא גבולות . ועל אחת כמה וכמה אהבת הבורא כלפי ילדיו. ואף אם, חלילה, נפלנו ומעדנו, עלינו לזכור זאת לעד, כי הבורא מחזיק בנו כל הזמן. עבור הילדים - עושים הכל!

http://h-y1.coi.co.il/