אמרי שפר ז' סיון ה'תשע"ז
נכתב על ידי: דוד דרומר
תאריך: 01/06/17

בדרך צחות אפשר לומר כי באותיות "עש''ב"  מרומזים שמות החג, ואלו הן: "עצרת ", " שבועות ", " ביכורים"...

הנה, חמשת הדברות הראשונים ארוכים ומלאים - "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (כ, ב), כמו כן "לא יהיה לך" וכל השאר מרבים בדברים. מדוע, אם כן, כאשר מגיעים אל הלוח השני, כתובים הדברות בקצור נמרץ - "לא תרצח" וזהו אין יותר מילים בהקשר למצווה זו. וכך גם הלאה - "לא תנאף", "לא תגנוב". הדבר תמוה, מדוע אין פרופורציה בין הלוחות - הלוח הראשון מלא, ולעומתו הלוח השני כמעט ריק - למה הקב"ה עשה שיהיה כך? אומר המבי"ט דבר נפלא: כך רצה הקב"ה, שעל הלוח השני יהיו כתובות רק מעט מילים. מדוע? כי אז האותיות של "לא תרצח" ו"לא תגנוב" יהיו גדולות יותר ובולטות יותר, וזהו מה שחפץ הקב"ה - שה"בין אדם לחברו" יהיה גדול,  שיראו אותו טוב!  פלאי פלאים. ) יחי ראובן(

הרה"ק בעל החידושי הרי"ם זי''ע היה אומר: מפני מה כפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית? אלא כדי שתהיה כנסת ישראל מקבלת את התורה באונס, ויהיה לה דין "אנוסה"... ובאנוסה הדין הוא " - לא יוכל לשלחה כל ימיו"... ויהיה הקשר שלנו עם הקב"ה קשר ניצחי שאין להתירו...

הרה"ק רבי זושא מאניפולי זי"ע כך היה דורש לענין בעלי תשובה: "שובו בנים שובבים -" " שובו בנים - עשו תשובה ", שובבים -" על תשובתכם, כלום כך שבים בתשובה? !

"לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו" [קדושים - יט, יא].  (נצוצות).

סיפר הרב יצחק הרשקוביץ שליט"א: את הסיפור הזה שמעתי בימי ה"שבעה" שישבתי על אבי, שנפטר בגיל תשעים בשיבה טובה.  יום אחד הגיע לבית אבי יהודי כבן שבעים. הוא דיבר ממפתן הדלת והצליח לסקרן את כולנו. אחר כך נכנס התיישב ודיבר,  כשכל בני המשפחה מרותקים למשמע אוזניהם. "

האמת היא, שהיה מגיע לכם לרשת עכשיו אלפיים דולר, אני מוריש לכם סיפור על אביכם", כך הוא אמר  . נדהמנו. אבא שלי היה אדם דל אמצעים ממש. הדירה שלו היתה שכורה, הרהיטים היו ישנים ומטים ליפול, ובבנק הייתה תמיד רק הקצבה המצומקת, כדי מחיה צנועה. אגב, את השכירות שילמנו אנחנו, הילדים, בתשלומים שווים. ופתאום, מגיע יהודי זה ומספר לנו שהוא חייב לאבא אלפיים דולר. ובמקום להחזיר, הוא משיב לנו סיפור. נדרכנו.

אחי הבכור התעשת ראשון. " אתה מתכוון לומר שאבא שלנו השאיר אלפיים דולר?" הוא שאל בדריכות. לא היינו חומדי ממון. פשוט רצינו להבין מה קורה כאן. "השאיר" הודה היהודי. "ואתה לקחת אותם?".  "הוא השאיר לי את הכסף, ואני באתי לספר את הסיפור", הסביר היהודי.  כעת כבר היה העניין מסקרן עוד יותר. אבא שלנו, שאהב את ילדיו, עשה בעבורם המון, ראה לנכון להוריש למישהו אחר אלפיים דולר?! היה כאן משהו לא ברור . ואז האיש התחיל לספר. "הוא היה בן שלושים, צעיר ומצליח, כשאבא שלכם הגיע אליו. יהודי די מבוגר, ששרד את ימי השואה,  הקים משפחה וכעת הוא מנסה לחפש אחר עבודה כדי לפרנס את משפחתו. לעומת זאת", מספר אותו יהודי, "אני הייתי בעל מפעל גדול למזון. אדם עשיר, צעיר ומצליחן. אבא שלכם הגיע אלי שחוח, עייף ממשא החיים, אבא לילדים קטנים שעליו לפרנס.  הוא נישא לאחר השואה בגיל מאוחר, והתוצאה - ילדים צעירים כמעט בגיל זקנה. הוא התחנן אלי שאקבל אותו לעבודה, ואני הסכמתי. לא עשיתי זאת מפני שריחמתי עליו, אלא מפני שאז לא הייתה תחרות כל כך גדולה בשוק. מפעלים רבים פרחו ושגשגו,  ומי שחיפש עבודה, צלחה ידו ובדרך כלל הוא מצא. כך נכנס אבא שלכם לעבודה אצלי במפעל. הוא התגלה כאדם חרוץ ברוחו,  בעל כוונות טובות רבות, אבל כמעט בלי כח פיזי לעבודה. בשלב הזה כבר ריחמתי עליו, כיון שאבא שלכם ניגש אלי ואמר שהוא מוכן לעבוד בכול סכום שהוא, העיקר להביא הביתה כסף בסוף החודש. התאמתי לו משכורת מיוחדת, ובהתאם גם תפקיד די קל. מה היה בדיוק התפקיד הזה? ובכן, אבא שלכם היה בעצם מנהל עבודה, אבל כזה שרק דואג שהכל תקין ובסדר. הוא הסתובב במפעל הלוך ושוב, לוודא שהמכונות פועלות כראוי, שהפועלים עובדים, שהכל נעשה כשורה. המפעל היה גדול למדי,  ודרש בכל פעם סיבוב של חמש דקות. אביכם היה הולך עשר דקות במפעל, נח חמש דקות ושוב מסתובב. לפועלים האחרים היה ברור שהתפקיד "נתפר" בדיוק עבור אבא, אבל הוא כלל לא סבר כך. הוא הסתובב ברצינות ועשה את מלאכתו נאמנה.

המפעל עסק ביצור חלבי, והיה ברור לכל שאסור להכניס מאכלי בשר לאזור העבודה ולמפעל בכלל. חלק מתפקידו של אבא,  מלבד שדאג לכך משגיח הכשרות היה לוודא שבמשך כל הזמן לא נכנס מאכל בשרי למפעל. הוא עשה את תפקידו במסירות רבה,  הוא לא התרשל ולא לרגע אחד בלבד. אך אני כל הזמן הרגשתי, שאני עושה עימו חסד בכך שאני נותן לו משכורת. כי בסך הכל, המפעלים, שלא כמו היום, היו ברובם ידניים ודרשו יותר כח עבודה פיזי - דבר שאבא שלכם לא היה בנוי לו כלל.  במפעל עצמו עבדו גם ערבים, בימים הטובים ההם. הם היו חלק בלתי נפרד מכל מפעל באשר הוא. הם נהגו לאכול ארוחת בוקר בשעה אחת-עשרה, בעוד שהיהודים סעדו בשעה עשר.

יום אחד, בו נעדרתי מן המפעל, ניצלו הפועלים הערבים את ההזדמנות ואמרו לאבא שנתתי להם אישור לאכול במפעל.  אבא בדק את המזון, ולכאורה לא נראתה כל בעיה. פיתות וחומוס - זה מה שהם קנו וביקשו להכניס. אבל אבא שלכם היה זהיר.  הוא שם לב למשהו חשוד, ובכל אופן החליט לעקוב אחריהם. הוא עמד בדממה בצד, ואז גילה את אשר חשש. אחד מהם הוציא מהשקית נקניק בשרי ועמד לכבד בו גם את חבריו. אבא ניגש אליהם בזהירות. אלא שאז התרחשה תקלה מצערת. הפועל נבהל כשראה את אבא. הוא ידע שתפקידו להשגיח גם על נושאי הכשרות על מנת לעזור למשגיח, והוא גם ידע היטב את כללי המפעל המחמירים... כשראה את אבא ניגש אליו, הוא השליך במהירות את שקית הנקניק הפתוחה הצידה, כך שחלק ממנה הגיע למכונה המערבלת את המזון. בלי להכביד במילים, אבא שלכם עצר מיד את המכונה. ראשית, הוא הפסיק את הזרימה של מוצרי המזון.  כך הוא הציל את שאר המכונות, וכך בדיוק הוא הציל המוני יהודים מאכילת בשר וחלב. הוא פעל בקור רוח. הוציא את הפועלים החוצה וטלפן אלי הביתה כדי ליידע אותי במצב.  אני לא יכול לתאר את ההיסטריה שאחזה בי. קודם כל, תארו לעצמכם, שאבא שלכם לא היה מגלה את העניין של הנקניק,  כי אז הייתי אני מכשיל את הרבים, ה' ישמור. ודבר שני, שהוא משני לחלוטין וקשור רק לעניין הכספי, שהיה כרוך בהגעלת הקערה עם המערבל הגדול, וכן הלאה לגבי כל המפעל. בקיצור, מדובר בנזק כספי שלא ניתן לשער אותו.  אך אבא שלכם הציל אותי. הציל אותי מלהחטיא את הרבים, הציל את כספי, הציל את המפעל ואת עתידי.  אבא שלכם זכה לשבחים רבים. לא רק מפי, אלא מפי כל מי ששמע על פעולתו המסורה. הוא הרי היה היחיד שקיבל ברצינות את העבודה שלו - ובזכות רצינותו זו הצליח לגלות את אשר קרה. אני ושאר העובדים ידענו כל הזמן, שמדובר בסך הכל בעובד שצריך משכורת ועל כן נותנים לו עבודה קלה, צדקה של ממש. אבל הוא היה שווה את כל המשכורת של כל העובדים שלי.

אחרי כל הסידורים הרבים שהתרחשו במפעל כתוצאה ממקרה זה, קראתי לאבא שלכם הצידה. הוצאתי מהארנק אלפיים דולר ונתתי לו אותם כאות הוקרה על מסירותו. הוא היה המום. הוא הביט בכסף כמעט בעלבון. "מה זה?" שאל בשקט. "זה תשורה על כך שהצלחת לתפוס בזמן את ה..." אבא שלכם קטע אותי באמצע ואמר: "זה היה תפקידי, לשמור. לכן אתה משלם לי.  מה פתאום אלפיים דולר נוספים?" " כאות מתנה שתפסת את ה..." התחלתי לומר שוב, אבל אבא שלכם קטע אותי בחוסר סבלנות: "זה היה תפקידי, לכן גם שילמת לי עד עכשיו. כדי שאם ובמקרה משהו יקרה, אני אהיה אחראי. הכסף הזה בשום אופן לא מגיע לי"  . נדהמתי. ידעתי היטב שאבא שלכם צריך את הכסף, ולא הבנתי מדוע הוא לא לוקח אותו. אבא שלכם נימק את החלטתו בכך שהוא לא לוקח מתנות. סך הכל הוא עשה את תפקידו ועל כך לא מגיע לו שום אות הוקרה מיוחדת.  בכל אופן, החלטתי לשלוח את הכסף, כי ידעתי עד כמה הבית דל אמצעים ומשווע למעט מזומנים. שלחתי שליח שיביא את המעטפה עם הדולרים. הנחתי אותו למסור את המעטפה לאבא שלכם, וללכת מיד. בתוך המעטפה היה דף ברכה עם דברי הוקרה לאבא שלכם, וכמובן, הדולרים. למעשה, כמעט ושכחתי את הסיפור הזה שהיה עם אבא שלכם, כיוון שאז, אם זכור לכם,  עברתם דירה ואבא שלכם פנה לעבודה אחרת. בתוך ליבי נשאר הזיכרון אודות ההצלה הגדולה, אבל לא מעבר לכך.  והנה, לפני יומיים הגיע אלי שכני והושיט לי מעטפה לבנה. אני מסתכל עליה ושואל את עצמי מאיפה היא מוכרת לי. השכן אמר,  שמישהו אמר לו למסור לי את המעטפה הזו לאחר שילך לעולמו. כעת הוא נפטר, והוא ממלא את שליחותו. לקחתי את המעטפה,  פתחתי וגיליתי כסף עם דף ברכה. קראתי ונזכרתי. קראתי והשתוממתי!  הגעתי לכאן לספר לכם איזה אבא צדיק היה לכם. כמה נזהר שלא לקחת כסף שאולי לא מגיע לו. למרות שהבאתי לו את הכסף כהוקרה ובמתנה גמורה, הוא לא לקח. אתם יודעים באיזה דלות ופשטות הוא היה שרוי כל ימי חייו, ובכל אופן, מעולם לא פתח את המעטפה. הוא החזיר לי את הכל.

השכן סיפר לי, שלפני כחצי שנה ניגש אליו אביכם וביקש ממנו שימסור לי את המעטפה לאחר מותו. השכן מילא את רצונו.  ועכשיו, אני כאן, מספר לכם את הסיפור, וחושב שראוי לכם לקחת את הכסף הזה, אחרי הכל הוא שייך לאבא שלכם". היהודי סיים את דבריו, ואנו הסתכלנו בתמיהה אחד על השני. אחיותיי החלו לבכות לאחר ששמעו את הסיפור המרגש,  אבל אני ואחי היינו יותר מעשיים וגם נחרצים בדעתנו. "יפה מצידך שבאת לספר את הסיפור. הוא חשוב לנו מאוד", אמרנו , "ולמרות זאת, הכסף אינו שייך לנו, הוא שייך לך, כפי שאבא רצה" . היהודי היה נראה שבע רצון. "זו תשובה שבוודאי עושה לאבא שלכם נחת רוח גדולה", אמר. הוא הוסיף ואמר דברי שבח על אבא,  סיים באמירת "המקום ינחם" ויצא.

היום, קצת אחרי השבעה, אני יודע שאבא שלי לא השאיר לנו ירושה משמעותית, אבל כן הותיר לנו סיפור על אבא מיוחד במשפחתנו - אבא שהוא מקור לחיקוי ודוגמא. ואני מאחל לכל אחד, אבא שמשאיר ירושה כל כך מדהימה. ירושה של מידות טובות, יושר, יראת שמיים, ירושה של טוהר ואמת

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/


 
אודות המחבר

דוד דרומר מנהל של חברת "אורי עוז הפקות",מיזמים חינוכיים,קשרי קהילה ומשימות לאומיות.

המאמר הודפס מאתר portal-asakim.com - אתר מאמרים עסקיים ומקצועיים
http://www.portal-asakim.com/Articles/Article51626.aspx