בני ישראלהקדושים אינם כמו שאר האומות .   הם צריכים לשבת במקום מבודד ,  לא להתערב עם עמים אחרים ורק ללמוד תורה בשקט .   הדבר ידוע שכאשר משקיעים בחיצוניות ,   זה בא על חשבון הפנימיות .   כאשראנשים מתעסקים בחומר ,  זה בא על חשבון הרוח .

"ועתה אל תֵּעצבו"(בראשית מה,ה). כל הרוצה להתחבר אל הקב"ה, שנאמר עליו "עוז וחדווהבמקומו", אסור לו להיות שרוי בעצבות. מי שאין לו שמחת הנפש סימן שאינובמחיצת השכינה.  (רבי ישראל מרוז'ין)

זאת חנוכה היום השמיני של חנוכה נקרא "זאת חנוכה" על שםקריאת התורה הנקראת היום ובה נאמר "זאת חנוכת המזבח". מקובל מפי גדוליהחסידות, כי יום זה הוא הסיום של ימי התשובה .   ב 'שפתאמת' כתב, כי יום זה ע"י שהוא היום האחרון קשה עלינו פרידות הימים טובים,כיום שמיני עצרת, והוא משאיר הארה והשפעה על כל השנה .   הרה"קרבי ישראל מ רוז'ין אמר כי מה שהצדיקים הגדולים ביותר יכולים לפעול , יכול כליהודי פשוט לבקש ולפעול ביום זאת חנוכה .

ידוע היסוד המובא ב"קונטרס החסד" של הגר"א דסלר זצ"לשכותב, האנשים חושבים שהמקבל אוהב את מי שנותן לו, ולא היא! הנתינה גורמת לאהבה,דהיינו בגלל הנתינה, הנותן יותר אוהב את מי שניתן לו. והרי בדרך כלל האבא נותןוהבנים מקבלים, לכן האבא אוהב את הבנים יותר מאשר הבנים את האבא .

בזכות אימא (דברים טובים - וירא)

אחרי השואה האיומה, נשאר רבי יוסף שלמהכהנמן, הרב מפוניבז', בודד וגלמוד, אלמן ואב שכול. בן יחיד נשאר לו בניסים, רביאברהם כהנמן, שלאחר השואה הגיע לאמריקה. בעיר פוניבז' הייתה לרבי יוסף שלמהכהנמן ישיבה ובה 300 תלמידים, בית יעקב המכיל מאות בנות. הכל נשרף, הכל עלהבעשן, וכך הוא הגיע בגפו לארץ, למעלה מגיל 60  ,  שבור ורצוץ.כשהגיע לארץ הקים הרב כהנמן את האימפריה הגדולה של עולם התורה - ישיבת פוניבז'.

בחודש חשוון תש"ד, לפני 73 שנה,אסף שבעה בחורים, ביניהם רבי גרשון אדלשטיין שליט"א ואחיו רבי יעקבאדלשטיין שליט"א, רבי חיים פרידלנדר, ועוד כמה בחורים. הישיבה נפתחה בביתהכנסת 'הליגמן', ברחוב רבי עקיבא בבני ברק .   רבי יוסףשלמה הביא איתו עילוי, את רבי שמואל רוזובסקי, המגיד שיעור, המרביץ תורה הגדולביותר, שהכניס לתלמידים אהבת תורה עצומה . הבחורים למדובמרץ. שבועיים אחרי פתיחת הישיבה, לאחר תפילת מנחה, הגיע הרב מפוניבז ' לבית הכנסת 'הליגמן'.הטבח הכין שני סירים, סיר מרק וסיר תפוחי אדמה. אמר הרב לבחורים : " תסיימולאכול ארוחת צהריים ותבואו לגבעה .   מעבר לשביל של רביעקיבא, יש שביל עפר, ושם נעשה את הנחת אבן הפינה " .  הבחורים הגיעולטקס הנחת אבן הפינה. מרן החזון איש כבר עמד והמתין שם, ואתו עוד כמה יהודים .   סה"כהיו מנין וחצי יהודים, יחד עם הרב מפוניבז  ',  שהיה שרוי בצוםובתענית באותו יום. אחד הבחורים חילק סידורים לכל המשתתפים והתחילו להגידתהילים. אך הרב מפוניבז', שהתייפח בבכיות כ"כ גדולות, לא הצליח לומר אפילופסוק אחד .   הקהל הקטן ממשיךלומר תהילים והרב מפוניבז '  בוכה ובוכה. ניגש אליומרן החזון אי"ש ולחש לו  ) בתרגום מאידיש):"תבכה, תבכה, תורה לא בונים עם כסף, רק עם דמעות. רק עם דמעות"...כיון ששמע זאת, הגביר הרב מפוניבז' את בכיו, ובכה בכיות כאלה שלא ניתן לתאר,וכפי שמתאר זאת הרב יעקב אדלשטיין: "זה היה מעמד נורא  ".  כשסיימו להגידאת התהילים ניגשו לעשות את הנחת אבן הפינה. מרן החזון איש התכבד לשים את המלטביסודות, אך גם הוא לא יכל להתאפק ופרץ בבכי, וכך כשדמעותיו מתערבבות במלט יצקואת היסודות. הם נוצקו עם דמעותיהם של החזון איש והרב מפוניבז'. עמד שם ראשעיריית בני ברק ,   שהיה יהודי חסידיחם, רבי יצחק גרשטנקורן ,   שהביא עוגה עםבקבוק יין, להשתתף בשמחה ,  ורצה לכבד את הנוכחים.הרב מפוניבז' סרב בעדינות: "אני בצום - אני לא אוכל היום .   שהבחוריםיטעמו", אך הבחורים אומרים: "הרב לא אוכל - גם אנחנו לא אוכלים".קרא הרב גרשטנקורן: "ככה פותחים ישיבה ליטאית, אפילו לקח ברונפין (יין) איןבהנחת אבן הפינה..." חזרו הבחורים ללימודם בבית המדרש.

בשעה אחת עשרה בלילה, סוף סדר שלישי, מגיע הרב מפוניבז  ',  נרגש כולוואומר להם: "טייערע בחורים, הכנתי סעודה לכבוד האירוע, לכבוד הטקס".בסעודה הקטנה, אומר רבי יוסף שלמה לבחורים: "בחורים יקרים, אתם חושביםשהיום הייתה הנחת אבן הפינה? הנחת אבן הפינה לישיבה הייתה לפני חמישים ושבעשנים. כשהייתי ילד קטן, בן שבע, על הגב של אימא שלי - אז הייתה הנחת אבןהפינה " .  הפליאה הייתהרבה: "הרב היה פה? לפני חמישים ושבע שנים? אימא של הרב לקחה אותו על הגב ?   בבניברק?" מספר הרב מפוניבז': "הייתי ילד קטן בן שבע, גרנו בעיירה קולבליטא, לא רחוק מוילנא .   קראו לי יושהקולר. היינו בבית ארבעה אחים. כל ערב אכלנו ארוחת ערב, וכל ילד היה מספר אתחוויותיו מן החיידר, מהמלמד שלימד אותו. לילה אחד, היה לילה מושלג במיוחד. השלגהיה בגובה של מטר וחצי, ואימא אמרה: "מחר לא הולכים לחיידר בלי מעילומגפיים!" בבית היה רק זוג מגפיים אחד ומעיל אחד. אמר שמריהו בן השתייםעשרה : "  אימא,אני מקבל את המגפיים! מחר הרב'ה קורא את התוספות בפנים, עד היום הרב'ה אמר את זהבעל פה, ומחר הוא קורא את זה מתוך הכתוב - אני חייב להיות!!" זאבי בן האחתעשרה טוען: "מה איתי? הרב שלי מתחיל ללמד מחר קטע גמרא חדש אני לאמוותר". ואני, הילד בן השבע שלומד משניות צועק: "ומה איתי? גם אנירוצה את המגפיים!" הוויכוח היה עז ונוקב, וההורים לא יכלו להכריע בדינינפשות... החליטו לערוך גורל. ברכנו ברכת המזון בכוונה עצומה. ואמרנו קריאת שמעעל המיטה, מתוך תפילה שנזכה בגורל. באותו יום הלכנו לישון מבלי לדעת מי יהיההמאושר שיקבל מחר את המגפיים ויזכה ללכת ללמוד אצל המלמד.

5:30 לפנות בוקר. אימא, מרת כהנמן, שהייתה ספוגה באהבת תורה,עשתה חשבון שבחמש לפנות בוקר שמש בית המדרש כבר הדליק את התנור, ובית המדרשמחומם, וכבר אפשר להביא לשם ילדים.   היא נגשה למיטהשל שמריהו, בנה הגדול בן השתיים עשרה. "שמר'לה! אתה רוצה לחיידר ?" "וודאי", קפץ הילדממיטתו מאושר. הוא התלבש ולבש את הסוודר: "אימא, איפה המעיל?" עונה לואימא: "את המעיל והמגפיים אני אלבש, ואותך ,   שמר'לה,אעטוף בשמיכה, אקח אותך על הגב ,  ואביא אותך לבית המדרש עם שניסנדוויצ'ים ,   לארוחת בוקרולארוחת צהריים, בשש בערב אאסוף אותך חזרה מהחיידר". המרחק הרגיל היה שבעדקות של הליכה מהבית לבית המדרש, ואימא הלכה את הדרך הזו עשרים וחמש דקותבשלג .   בחוץ לאהייתה נפש חיה. בקור, שלא תחליק, הלכה לאט לאט, כששמריהו על גבה, "שמר'לה,תלמד בהתמדה, מסרתי את נפשי להביא אותך היום, אני רוצה שתלמד היטב!" השאירהלו את שני הסנדוויצ'ים. נשקה על מצחו וחזרה עם השמיכה הביתה. השעה שש וחצי.העירה את זאבי. "זאבי המתוק, רוצה ללכת לחיידר?" "וודאי אימא!יצאתי בהגרלה?" "לא", עונה לו אימא, "אני יצאתי בהגרלה .   אימאמקבלת את המגפיים". עכשיו עשתה הובלה מספר שתיים. הביאה את זאבי לחיידר.שבע בבוקר. אימא מעירה אותי: "יושלה, אתה רוצה ללכת לחיידר?""וודאי", קפצתי. לבשתי את הבגדים, אימא עטפה אותי בשמיכה חמה, לקחהאותי על הגב. ברחוב לא הייתה נפש חיה. ואימא, עם המשא הכבד רוקדת ושרה, מודהלבורא עולם :   אשרי שזכיתי,ששלושת ילדיי לומדים בחיידר בהתמדה. הייתי ילד, התרגשתי, קפצתי על הגב של אימא,וצעקתי לה לתוך האוזן העטופה בצעיף :"  מאמא, את סוחבתאותנו היום, שנלמד תורה ,   כשאהיה גדול, אניאסחב הרבה בחורים לבית המדרש, שיבואו ללמוד תורה..." "ואם היום, מסייםהפונביז'ער רב, אני מוסר את נפשי והולך להקים הכל מההתחלה, זה לא בזכות ראשהישיבה שלי ,   גם לא בזכותהמשגיח שלי, אלא בזכות אימא ,   שהחדירה בנו אתאהבת התורה".

לאף אחד אין מושג איזה ילדים גדליםבביתו, איזה פונביז'ער רב עתידי יש לו בבית. הקב"ה רוצה שנחדיר בהם  -  יראת שמים,לומר ברכות בכוונה, שהילדים יענו אמן, ברכת המזון, לימוד תורה ...