"אדם ביקר"- האדם הוא כל כך יקר ,  בעל מדרגות עליונות, ונצחיות, א-לוקיות. " ולא יבין"- הוא לא מתבונן לראות מה הקדוש ברוך הוא נתן לו, היכן הוא נמצא ולאן בכוחו להגיע. באוניברסיטאות לומדים על גוף האדם, לומדים מסחר, מחשבים,  מדעי הטבע, אז עדין לא נפתחה אוניברסיטה ללימוד נפשו של האדם! וזה חבל מאוד, כי האדם חי כאן בעולם הזה שבעים שנה פעם אחת במשך היסטוריה האין סופית ואינו מכיר את עצמו.

"אמונה וביטחון בה' הם מיסודות הדת, אך כל זה הוא באשר לאדם עצמו. כשיהודי שני פונה ומבקש עזרה, אין להשיב לו שעליו לבטוח בה', אלא צריך לעזור לו במעשה בפועל" (אדמו"ר הריי"צ)

את הפרה-האדומה הראשונה, עשה משה בב' ניסן בשנה השניה ליציאת מצרים, וזה הספיק ליותר מ-800 שנה, והשנייה עשה עזרא. 9 פרות אדומות היו: משה עשה פרה אחת, עזרא-1 .שמעון הצדיק-2 . יוחנן כהן-גדול-2 .אליהו עני בן הקוף-1 .חנמאל המצרי-1 .ישמעאל בן פאבי-1 .והעשירית יעשה מלך המשיח, שיתגלה במהרה, אכי"ר )מס' פרה פ"ג מ"ה(.

בד"כ כאשר הכל הולך לנו טוב בחיים, נוצרת תחושה שאנחנו מסתדרים לבד ורק כשמתחילות להגיע בעיות שקשה לנו להסתדר איתן ולמצוא להן פתרון, אנו נזכרים להרים עיניים לשמיים ולבקש עזרה מהבורא.  פרשת נחש הנחושת באה ללמדנו לצאת מתפיסה שגויה זו. לכן, ה' ציווה את משה לעשות נחש נחושת, שכל מי שיסתכל עליו יתרפא מנשיכת הנחש. כי בכל פעם שיסתכלו כלפי מעלה ישעבדו ליבם לקב"ה ויזכרו שהכול מגיע ממנו.

בספר פרי גני (ח''ג אות קמט') הביא משם הנחמד מזהב (פ' כי תצא), שיש מצווה לסייע לחזן בעת שמנגנים ניגונים בתפילה שהוא בכלל מצוות "הקם תקים עמו", שכל דבר שקשה לחברו לעשות לבד, יש לסייע לו, ואם לא מסייע, יש בזה משום "לא תעמוד על דם רעך".

בשו''ת תורה לשמה (סי' שצ''ב) כתב שבמס' כתובות (קח) מצינו שמי שאיבד את ממונו קרוי שפשט את רגלו. וביאר הבא"ח הטעם הואיל ובגמ' פסחים (קיט) אמרינן שממונו של האדם מעמידו על רגליו, לפיכך זה שאין לו ממון קרוי פושט את הרגל היינו רגליו מושכבות כי אין לו ממון שמעמידו על רגליו.

דע כי לא המנצח שמח , אלא השמח מנצח.

הכאה - ילד אף פעם לא זוכר את הלקח, רק את האגרסיביות.

המנטה שגדל לתפארת...

את הסיפור הבא סיפר הרב צבי חקק משבק"ו של מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל במשך שנים רבות. הוא מקדים ואומר, כי ידוע לו שיש שיתקשו להאמין, אולם אני הייתי שם, ובמו עיני ראיתי ושמעתי.

מרן זצ"ל היה מקפיד לברך בקביעות על בשמים בשבת, כדי להשלים מאה ברכות בכל יום.  הוא היה מחשב זאת בכל יום ויום בשימת לב מרובה, אומר בקול את חשבון הברכות וטורח להשלים את החסר. בכל שבת היה מברך על "עצי בשמים", "עשבי בשמים", "מיני בשמים", ו"הנותן ריח טוב בפירות". עבור זאת היה מבקש מרן שידאגו עבורו לענפים מהצמח המוכר "נענע מנטה" - מאחר שריחה עז ומורגש ביותר, ולצורך זה נטעו בני המשפחה שתילים מצמח זה, באדניות שבמרפסת הבית.  לפני שנים אחדות, באחד מערבי השבת, בעיצומו של החורף, קרא הרב לבנו הרב משה שליט"א, כשעה לפני כניסת השבת וביקש ממנו "צא והבא לי מנטה לברכה", כידוע צמח המנטה עדין מאוד ובימות החורף הוא מתקשה לשרוד. הרב משה יצא לחפש ולא מצא ולו גם ענף אחד.  לאחר מספר דקות פנה אליו מרן שוב וביקש ממנו "צא והבא לי מנטה לברכה". הרב משה יצא ושוב חזר עם תשובה שלילית.  לאחר דקות מבקש מרן בפעם השלישית את המנטה. הרב משה עמל במשך דקות ארוכות לחפש אך שוב התשובה הייתה שלילית.  מרן פנה אלי, מספר הרב חקק, וביקש את אותה הבקשה, יצאתי וחיפשתי שוב ושוב מכל כיוון ולא מצאתי, גם אני נשלחתי פעם נוספת, חיפשתי ביסודיות, אך לא מצאתי זכר לצמח זה. חזרתי למרן ואמרתי לו: כבוד הרב, גם הרב משה וגם אני חיפשנו מכל כיוון אפשרי אין מנטה.  מרן הרהר שנייה אחת, ואמר לי "צא עכשיו ותביא מנטה. עכשיו יש מנטה". יצאתי החוצה והנה באמצע האדנית התנוסס לו צמח מנטה לתפארת והיה זה לפלא. ואכן כך מובא ב"אור החיים" הקדוש פרשת בשלח: שניתנה רשות לצדיקים לשלוט על הטבע, וז"ל של ה"אור החיים": תנאי הוא שהתנה הקב"ה על כל מעשה בראשית להיות כפופים לתורה ולעמליה, ולעשות כל אשר יגזרו עליהם. וממשלתם עליהם כממשלת הבורא ברוך הוא, ולזה תמצא כמו כן, בשמים ובארץ ובכוכבים, בשמש וירח שלטו עליהם צדיקים יחידים.

כִי תבֹאו אל הָאֶרץ" )יקרא כ"ה, ב'( )מתוך הספר 'בהיכלם' הרב יהושע ליף, מאת נחמן סלצר(

הרב משה אהרן שטרן, היה משגיח בישיבת 'קמניץ', ייחוסו היה חשוב ביותר: הוא היה נכדו של הרב יעקב יוסף הרמן )שעליו נכתב הספר 'הכל לאדון הכל'(, ואחיינו של הגאון רבי פינחס חיים שיינברג, ראש ישיבת 'תורה אור'.  היו בו פתיחות וחמימות, שמשכו אליו אנשים בעבותות אהבה, וגרמו לכל אחד להרגיש נח במחיצתו. הוא היה אדם נאצל שטוב ליבו קרן מפניו. זכתה ישיבת 'נר יעקב', שגדול זה היה מגיע לדבר בפני תלמידיה, לפחות פעם בשנה.  לאורך השנים התפתחה מסורת, שלפיה היה חוזר המשגיח במהלך השיחה,  על סיפורו האישי מידי שנה בשנה.

"המשגיח", הייתי שואל אותו, "האם תספר את הסיפור שלך לבחורים גם השנה ?" הוא תמיד הסכים לחזור על הסיפור. היה זה סיפור מעורר השראה כיצד הוא, בחור אמריקני, הגיע לגור בארץ ישראל וללמד בה תורה  .

בצעירותו, היה ר' משה אהרן תלמיד בישיבת 'תורה ודעת'. חלומו היה ללמוד בישיבות הנודעות באירופה. אולם היו אלו שנות מלחמה, ובלתי אפשרי היה להגיע לאירופה. במקום זה חשב הנער לבוא לישיבה בארץ ישראל.  הדבר לא היה פשוט כלל: באותם ימים מי שנסע לארץ ישראל, נשאר לגור בה בדרך כלל עד סוף ימיו. לשם כך היה צורך להגר לארץ , ופירוש הדבר היה להשיג סרטיפיקט מהבריטים/ לרוע המזל, מפלגת 'אגודת ישראל' הצליחה להשיג מספר מצומצם מאוד של סרטיפיקטים. נדמה היה שלר' משה אהרן בן השמונה עשרה , אין סיכוי להגיע ארצה.  הבחור הצעיר תיאר את כיסופיו לנסוע לארץ ישראל בפני רבו, הרב שרגא פייבל מנדלוביץ. ורבו הסביר שכל סרטיפיקט עשוי לשמש אדם בודד או משפחה שלמה. " חבל להשתמש בסרטיפיקט יקר ולבזבזו על אדם אחד בלבד", הסביר הרב, "בעוד שהוא יכול לשמש משפחה שלמה!".  נראה שבכך הסתיים העניין.  לר' משה אהרן היה קשר קרוב עם דודו, הר' חיים פינחס שיינברג, והוא היה מודע להשתוקקות האחיין להגיע לארץ הקודש. "נו", שאלו ראש ישיבת 'תורה אור' לעתיד, כשנפגשו: "מה קורה עם ארץ ישראל?"  הנער חזר באוזני דודו על טענתו של ר' שרגא פייבל, ואמר כי לא נראה שיזכה לנסוע לארץ בזמן הקרוב . "זאת אומרת שאתה לא באמת רוצה לנסוע", חרץ ר' חיים פינחס . "ודאי שאני רוצה לנסוע!", מחה הנער. " אם באמת היית רוצה לנסוע, היית מזמין דרכון, אורז מזוודה ודואג לכל הסידורים הנחוצים. כך היית מראה להקב"ה שאתה באמת רוצה לנסוע!  אבל אתה, כנראה, עדיין לא מוכן לנסיעה באמת. לך להזמין דרכון ולארוז מזוודה- ואז תהיה מוכן לנסיעה!". " בלי להחמיץ רגע, מילאתי את הוראותיו של דודי", סיפר ר' משה אהרן למאזינים הצעירים כעבור שנים, "תוך זמן קצר היו חפציי ארוזים, ואני הייתי מוכן להפליג לארץ ... ואמנם, ברגע שסיימתי לעשות כדבריו של דודי, קרא לי ר' שרגא פייבל למשרדו ובישר לי שמחר אצא באנייה לארץ ישראל" . "מה קרה?", ביררתי מופתע, "חשבתי שחבל להשתמש בסרטיפיקט לאדם בודד?" " משפחה אחת הייתה אמורה להשתמש בסרטיפיקט מחר", הסביר הרב, "אבל אחד מבני המשפחה חלה, והמשפחה אינה יכולה להפליג. אם לא נמצא מישהו שייסע במקומם, הסרטיפיקט היקר ילך לאיבוד. אני יודע שרצית לנסוע, ולכן בחרתי בך!".  כשמילותיו הנבואיות של דודו מצטלצלות באוזניו, נפרד הנער מבני משפחתו,  נטל את מזוודתו ויצא לניו יורק להפליג ארצה.

זו הייתה האנייה הראשונה, שהפליגה מארצות הברית לפלסטין, עם סיום מלחמת העולם השנייה. היו בה יהודים רבים, רובם לא דתיים.  רב החובל, הורה לצוות המטבח לייחד אגף כשר עבור הבודדים ששמרו על הלכות כשרות. סיפקו להם פירות וירקות בשפע, והיה אפילו שוחט ששחט עבורם עופות.

ההפלגה ערכה כשבועיים,  כולל עצירות בנמלים שונים לאורך הדרך.  בשעת ערב מאוחרת, ישבו ר' משה אהרן ונוסע נוסף על סיפון האנייה, שקועים בשיחת רעים.  לפתע הבחינו השניים, בכמה מלחים שנראו כערבים, פותחים בריקוד מקסים. הם הביטו מרותקים, מהופנטים בריכוז המוחלט של הרוקדים. אולם ההתפעלות הפכה לחרדה כאשר הודיע להם נוסע ישראלי אחר, שריקוד כזה מסמן,  בדרך כלל, הכנה לטבח (כנראה מאום לא השתנה מאז(...  ר' משה אהרן וחברו מיהרו לתא רב החובל,  כדי להודיעו על סכנת חיים הנשקפת לנוסעים היהודים. רב החובל שמע, והבטיח לעצור את הפוגרום המתוכנן. הוא ניגש לרוקדים ושאל אותם האם יש אמת במה ששמע- האם הם מתכוננים לערוך טבח בנוסעים שלא פשעו?  המלחים לא הכחישו את האשמה, והסבירו את הסיבה למעשה שהם מתכננים: "זו האנייה הראשונה שמפליגה מחופי אמריקה לפלסטין", הם הסבירו, "אם היעד של האנייה הזו הוא נמל חיפה, מוכרח להתבצע על סיפונה טבח, כדי להביע מחאה על כך, שהיהודים מנסים להקים מדינה בארצנו". "מה אתם מנסים לומר?", שאל רב החובל, שהבין שהם מביעים הסכמה לשאת ולתת. " אנחנו מתכוונים, שאם נעגון בנמל ערבי- למשל במצרים או בסוריה - נסכים להימנע מהריגת נוסעים יהודים. אבל אם נעגון בפלסטין כפי התוכנית המקורית, נהיה חייבים לקום ולרצוח את היאהוד".

רב החובל חשש ממרד ומטבח, והודיע לנוסעיו שבמקום לעגון בנמל חיפה,  תשנה האנייה את מסלולה. היא תעגון בנמל אלכסנדריה, ומשם יוכלו הנוסעים להמשיך אל יעדם ברכבת.  רצתה ההשגחה העליונה, והאנייה עגנה באלכסנדריה בעצם יום השבת.  קבוצת היהודים שומרי המצוות הגיעה לרב החובל, והודיעה שבשום אופן לא תוכל לרדת מהאנייה כעת. " כולם יורדים מהאנייה עכשיו", השיב רב החובל המוטרד, "אתם מוכרחים לרדת מהאנייה כולם!".  הוא לא אבה לשמוע את התנגדותם, וכשראה את סירובם לחלל את השבת,  הורה לאנשיו להוריד את מזוודותיהם אל הנמל. הוא קיווה שהחשש לאבד את כל נכסיהם הגשמיים, תפתה אותם לזנוח את מנהגיהם ה 'מיושנים' ולרדת מסיפון האנייה.

ר' משה אהרן ושאר הנוסעים הדתיים הפגינו עוז רוח. הם עמדו בניסיון ונשארו על סיפון האנייה, שם התפללו וסעדו את סעודות השבת באחד התאים. במוצאי שבת יצאו מהסתגרותם, ערכו הבדלה והתכוננו לרדת מהאנייה. בשעה שפנו לכבש האנייה, הודיעו להם שרב החובל מבקש לראותם בתאו. "הפלגתי בכל רחבי העולם", סיפר להם. "פגשתי אנשים מכל מוצא ולאום.  אחת המסקנות שהגעתי אליהן היא, שכאשר הדבר נוגע לארנק, אנשים מוותרים על כל הנוגע לדתם. ראיתי פעם אחר פעם, שאצל כל בני הדתות-  הכסף יענה את הכל" . והוא המשיך במסקנתו: "על אף שקיבלתי חיזוקים רבים לתובנה זו,  רציתי לראות אם גם אתם, היהודים הדתיים, תתנהגו כך, או שתצייתו לתורה גם במחיר הפסד טובתכם האישית. לכן הוריתי על אנשיי להשליך את מזוודותיכם מהסיפון. הייתי בטוח שתמהרו לרדת בעקבות חפציכם, גם אם שבת היום. " להפתעתי, לא כך קרה - הצלחתם לעמוד במבחן שבו העמדתי אתכם.  נשארתם בתאיכם והתעלמתם מההפסד העצום. אני מוכרח להודות, שהתיאוריה שפיתחתי במשך שנותיי הרבות בים,  הופרכה לראשונה. אנשיי שמרו על מזוודותיכם לכל אורך השבת, ודאגו לשלום חפציכם האישיים".

קבוצת היהודים נפרדה מרב החובל לשלום, והוסעה לתחנת הרכבת הקרובה.  משם עלו על רכבת שהסיעה אותם ארצה

בשולי הדברים ... שנים רבות אחר מעשה זה, התחתן אחד מתלמידיי, עם נינתו של ר' חיים פנחס שיינברג. כעבור זמן מה חגג בני הזוג את הולדת בנם הבכור. בברית המילה כובד הרב שיינברג בסנדקאות, ואילו אני כובדתי באמירת הברכות ובקריאת שמו של התינוק. כשהגיע זמן קריאת השם, לחש האב הטרי באוזניי: "יעקב יוסף". התינוק נקרא על שם חמיו של הרב שיינברג, ר' יעקב יוסף הרמן - האדם הגדול ששלח את ר' חיים פנחס בצעירותו, ללמוד בישיבה בניו הייבן, ואחר כך שלחו אל מעבר לים לישיבת 'מיר' שבפולין.  באותה ברית הרהרתי לעצמי בזכות הגדולה שנפלה בחלקי, לעמוד בשמחה זו לצד הסבא-רבא של התינוק, ששימש כסנדק, ובזכות העצומה לקרוא לתינוק על שם חמי סבו, כאן בעיר הקודש ירושלים.  כל מי שיבוא במגע עם ילד זה, ייזכר בעברו המופלא של ר' יעקב יוסף,  ובדרך שהשפיע בעצמו על דור שלם של נערים, שנעשו בעתיד גדולים בישראל.  אין צורך לומר שהרגע הזה היה מרגש ומרומם במיוחד.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

http://dosanova.co.il/