אילו היינו מאמינים באמת ובתמים בביאת המשיח ובגאולה הקרובה, לא היינו מחזיקים את הקינות בביתנו מתשעה באב זה לתשעה באב הבא . (רבי מרדכי מלכוביץ')

״אם יחסר לאדם איזה דבר כלשהו, עת טובה הוא להתפלל ולבקש מהקב״ה על זה בתשעה באב בעת שיושבים על הארץ״. דהיינו שדווקא בשיא החושך בזמן אמירת הקינות והבכיה שבתשעה באב שם יש עת רצון עצומה להיוושע בתפילה, כי כמו שלמדנו במאמר הנ״ל בתוך החושך הכי גדול נמצא האור הכי עצום !   (הרה״ק רבי פינחס מקוריץ זי״ע (אמרי פנחס ט באב)

"אף אם אשמע בת-קול מן השמים שביום המחר יבוא משיח צדקנו - לא אאמין, שהרי 'אחכה לו בכל יום שיבוא', ואוסיף לצפות לבואו  היום " (רבי יצחק מסקווירה)

בימי בין המצרים נוהגים להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בלימוד התורה, ובפרט בהלכות התורה הנקראים "משפט" שנאמר: "ציון במשפט תפדה", ובמיוחד בענייני בניין בית המקדש - על יסוד מה שכתוב במדרש "גדול קרייתה בתורה כבנינה... ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבניין הבית ".

הצעד הראשון בהשגת משהו בחיים, הוא החלטה שאתה לא מוכן להישאר במקום בו אתה נמצא כעט .

הקב"ה מצייר לנו את החיים ואנחנו צובעים אותם  .

"ויצא מבת ציון כל הדרה" (איכה א,ו). ריבונו של עולם, אם נגזרה הגזירה שייצא מבת ציון כל הדרה, ההוד וההדר של ישראל - קח מהם את ה'יופי' של העניות,

ככל שההר  .  גבוה יותר ,   כך הנוף מרהיב יותר .

בין המצרים [זיכרון מיכאל קובץ שיטות קמאי ביצה]

הר"ר יחיאל מיכאל יונגרמן זצ"ל ניצול השואה מסר נפשו להציל יהודים בימי השואה במלחמת העולם השנייה, והיה מלומד בניסים. פעמים רבות היה כפסע בינו לבין המוות .

באחד הימים התפרצו אנשי הגסטאפו הגרמנים בליווי אנשי משטרה ההונגרית המיוחדת, לאחד מבתי החסות השוודית בו שהה הרב יונגרמן, בטענה כי הם מחפשים מרגלים רוסיים שהסתננו והתחבאו בין היהודים. הם הוציאו את כל היהודים וריכזו אותם בחצר לבדיקה ומיון. על כל היהודים היה להסתדר בשורה למסדר, ואנשי הגסטאפו עברו בין השורות והצביעו על החשודים, כל חשוד נלקח מיד לפינה אחרת בחצר ונורה למוות בו במקום. והנה איש גסטאפו הורה באצבעו על הרב יונגרמן ז"ל כחשוד, ופקד על אחד השוטרים ההונגרים לקחתו לפינת הנרצחים ולירות בו.

מנהגו של הר"ר יחיאל מיכל במשך כל שנות המלחמה היה, כי את הטלית והתפילין שלו החזיק בתיק קטן שהיה תפור לשרוול מעילו וקשור ליד ימינו, ובכל מקום שהלך והתגלגל היו עמו תמיד הטלית והתפילין, ומעולם לא נפרד מהם גם במצבים הקשים ביותר. והנה כאשר הובל לירייה בחצר ושתי ידיו מורמות למעלה מעל ראשו, היטלטל לו באוויר תיק הטלית והתפילין, וככה הוא התקדם צעד אחד צעד, כאשר השוטר ההונגרי הולך אחריו עם רובה דרוך מוכן לירייה, ומלווה אותו עד שיגיע למקום בחצר הנרצחים. כאשר הרב יונגרמן הגיע למקום המיועד לירייה, תפש פתאום את תיק הטלית והתפילין בשתי ידיו, הסתובב במהירות כאשר ידיו מושטות קדימה והתחיל להתקדם לעבר פניו של השוטר ההונגרי שהחזיק מולו את הרובה מוכן ודרוך לירייה. והנה הבלתי יאומן קרה, כאשר עם כל צעד שעשה לקראת רובהו של השוטר ההונגרי כשהוא מחזיק בשתי ידיו לפניו את הטלית והתפילין החל השוטר ההונגרי לסגת לאחור, וכך צעדו כעשרה צעדים ,   כשהרב יונגרמן מתקדם לקראת השוטר, והשוטר נסוג לאחור לעיניהם הנדהמות של היהודים שעמדו במסדר.

באמצע המצעד המוזר הזה נשמעה אזעקה ופצצות החלו נופלות מאווירונים של בנות הברית שהפציצו את בודפשט ללא הרף ,   אחת הפצצות נפלה על אותו בנין ששימש כבית חסות שוודי ,  ובמהומה שנוצרה החלו כולם לברוח ולחפש מחסה מפני הפצצות, וגם הרב יונגרמן זצ"ל הצליח להימלט ולהינצל, כאשר שאלו בנו הרב שלום מאיר יונגרמן שליט"א על סמך מה עשה זאת, ענה כי איננו יודע בעצמו, אך הרגיש מין דחף פנימי שלא יכל להשתלט עליו, ואמר שראה בעיניו של השוטר ההונגרי מן תדהמה מן התעוזה, ופחד מוזר מפני השקית של הטלית ותפילין.

מט' באב לפורים    (על-פי 'אהל אברהם')

בארשת פנים רצינית יצאו היהודים באותו בוקר של תשעה באב לתפילת שחר ית בבית הכנסת. נעלי עץ לרגליהם וצער החורבן על פניהם. ופתאום הִכה באפיהם ריח עז של דברי מאפה טריים. הם נדהמו למראה עיניהם: הקונדיטוריה הכשרה, בבעלות יהודית, הייתה פתוחה כבכל יום!

בעליה של הקונדיטוריה, ששכנה בלב העיר, היה יהודי שהחל לזלזל במצוות, והתקשה לוותר על הרווחים של יום עבודה. חמדת הממון שיבשה עליו את דעתו. באותו בוקר פתח את הקונדיטוריה כבכל יום. ההלם בקרב בני הקהילה היה גדול. פריצת גדר כזו לא נראתה בקהילת קהיר מעולם. הידיעה הועברה במהירות אל רב הקהילה, וזה מיהר לשגר שליחים לקונדיטוריה הסוררת ולבדוק אם אכן אמת הדבר. השליחים הבהולים שבו ובפיהם ההודעה הכאובה כי אכן הקונדיטוריה פתוחה בתשעה באב ושוקקת לקוחות. "צווּ עליו לסגור מייד את החנות!", הרעים הרב בקולו.

השליחים שבו אל המאפייה, והעבירו לבעליה את המסר החד-משמעי. האיש הרים את פרצופו מקערת הלישה שבה עיבד גוש בצק גדול, והביט בלעג בשני השליחים חמורי הסבר. "לא אסגור!", אמר באטימות. "הסתלקו מכאן". "זה יום חורבן בית המקדש!", ניסו השניים לדבר על ליבו. "דורות של יהודים צמים ומתאבלים ביום המר הזה, שבו נשפך דמם של מיליוני יהודים ובעקבותיו התפזרנו בכל קצוות הארץ, ואתה בועט ברגל גסה בכאבו של עם ישראל!". האיש הניף ידו בביטול ודחה בשאט נפש את דברי התוכחה. "מה לי ולאירוע שהתרחש לפני אלף ושבע-מאות שנים!", אמר בבוז. "וכי אני אשם בחורבן בית המקדש ועליי להפסיד פרנסה ולהתאבל?".. הרוחות בקהילה היהודית סערו. התנהלותו החצופה של האיש פגעה ברגשות הציבור כולו. ואולם דווקא המרא דאתרא, שאליו היו נשואות עיני הכול, שתק והורה לציבור להבליג על המעשה המחפיר.

חלפו הימים. שנה חדשה פרשה את כנפיה, ואחר-כך באה עונת החורף. הכול שכחו את רמיסת תשעה באב על-ידי בעל הקונדיטוריה. התקרב ובא יום הפורים. הרחוב היהודי לבש ססגוניות. יהודי קהילת קהיר נהגו לקנות ביום הזה דברי מאפה רבים, ולשלבם במרכז משלוחי המנות ששיגרו איש לרעהו ואישה לרעותה.

בימים שלפני פורים היו ידי האופים מלאות עבודה. המומחים שבהם נהגו לקרוץ תופינים בדמויותיהם של גיבורי מגילת אסתר, ולהפליא בעוגות עשירות בטעמיהן, ומעוטרות עיטורים מרהיבים. היצירות האפויות הועמדו לתצוגה, ושבו את דמיונם של העוברים והשבים. רק האמידים שבין אנשי הקהילה יכולים היו להרשות לעצמם לקנות את המוצרים הייחודיים הללו. ימי הפורים היו התקופה הרווחית ביותר בשנה בעבור האופים היהודים. יומיים לפני הפורים הופיעו שני שוטרים חמורי סבר בפתח הקונדיטוריה של היהודי הסורר. לקול שקשוק האזיקים החווירו פניו של האיש. בטרם הספיק לפצות פה כבר נכבלו ידיו. "במה חטאתי?", שאל בתדהמה, "מדוע אתם עוצרים אותי בערב פורים דווקא, בעונה העמוסה ביותר בשנה?". השניים התעלמו ממחאותיו הקולניות, ובארשת פנים נחושה גררו אותו אל בית המעצר. "מה פשע פשעתי?", התחנן האיש ושאל. "איננו יודעים", השיבו לו השוטרים, "נצטווינו לכלוא אותך בפקודת רב הקהילה".

באותה עת נהנה רב הקהילה מסמכות שלטונית רחבה, ואף ניתנה לו הרשות לעצור יהודים מבני הקהילה בבית המעצר המקומי, על-פי שיפוטו האישי. זה היה גורלו של האופה, שהושלך לתא מעצר בלי שידע כלל במה הואשם. ישב האיש בתאו תוהה לפשר הדבר. כמה פעמים ביום נכנס הסוהר אל התא והכניס אליו מזון ומשק=94, אך לא אמר דבר. האופה אף לא זומן לחקירה. כך עברו עליו יום ועוד יום. גם את יום פורים בילה בכלא. ופתאום נכנס הסוהר, פתח את דלת התא ושילחו לחופשי.

תשוש ונסער מהחוויה הקשה שעבר מיהר האופה אל ביתו של הרב. הפעם היו צעדיו מהוססים, וגם זקיפות הקומה שאפיינה אותו נעלמה. גבהות הלב שבה נהג תמיד הסתלקה ממנו. "מדוע ציווית לשים אותי מאחורי סורג ובריח, ועוד בתקופה העמוסה ביותר בעבורי במהלך השנה?", שאל את הרב בקול כנוע. פניו היו מושפלות והזחיחות מהן והלאה. ניכר היה כי הבילוי בן כמה הימים במאסר נתן בו את אותותיו. "אומַר לך את הסיבה למעצרך", השיב הרב בניחותא. "זוכר אתה כי סירבת לבקשתי לסגור את חנותך בתשעה באב?". האיש קימט את מצחו, ואז הנהן בבושת פנים. "אבל למה דווקא עכשיו, בימי הפורים, המספקים לי פרנסה לכל השנה?", רטן בזעף. "וכי מה מיוחד בפורים?", הגיב הרב בטון מיתמם. "מדוע אירוע שקרה לפני אלפי שנים אמור לגרום ליהודים בימינו לנהור למאפייה שלך ולקנות דברי מאפה במחירים מפולפלים?".

האיש הרכין את ראשו בבושה. דבריו הנוקבים של הרב הוסיפו להלום בו: "מי שאיננו מתאבל בתשעה באב על האסון שהתרחש לפני דורות רבים, אינו ראוי לחגוג ולשמוח על נס שקרה אף הוא לפני שנים רבות".

האופה עזב בשתיקה את חדרו של הרב. מעתה והלאה המאפייה שלו לא נפתחה עוד בתשעה באב. הלקח נלמד.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

http://dosanova.co.il/