בשנתיים הראשונות להופעת מגיפת האיידס , לא היה ברור מה גרם למחלה, מהן בדיוק דרכי ההידבקות

,כיצד מטפלים בה, ואיך ניתן לצמצם את שעור התמותה וההתפשטות .

מיכיוון שמדובר במחלה נגיפית שפגעה באנשים צעירים,

וכל זאת במאה ה20 המתקדמת מבחינה מדעית וטכנולוגית- הזעזוע והשוק היו גדולים ביותר...

.כל זאת גרם לדפוס מאד ברור של פחד בחברה, ודפוסי התנהגות של פאניקה  גם מצד המימסד הרפואי...

התקשורת מצידה הוסיפה לחרדה בהציגה את המשוואה בה

איידס=מוות.

משוואה זו  מעוררת מידית פחד יתר עוינות ותסכול.

ואכן חולי האיידס נתקלו ביחס שכזה..

מהר מאד תוייגו חולי האיידס לקבוצות שוליים:

הומוסקסואלים, נרקומנים, שחורים .

המימסד הדתי מצידו   העביר לציבור את המסר שהמחלה הינה עונש על התנהגות לא מוסרית.

והחגיגה והגזענית הפכה להילולה שבה החולים היו קורבנות של החברה והסביבה אף יותר מאלו של המחלה.

הילה צדקנית זו הוסיפה לעוינות כלפי החולים, לבושה ולתחושת הדחיה שהם חשו..

חולי הסרטן להבדיל, היו יחסית  עטופים בחום אהבה ותמיכה מצד בני המשפחה והצוות הטיפולי רפואי וכלל החברה.

לחולי הסרטן ניתן יחס שונה.

לא כן חולי האיידס והנשאים.

רובם גם כיום מעדיפים לשמור על מחלתם  בשתיקה.

יש  מעדיפים לא להיבדק,

לא לספר לקרובים ומשפחה

ואפילו לא לקבל טיפול מפעת הבושה והדחיה.

מיכיוון שמחלת האיידס הנה מחלה של כשל המערכת החיסונית, וזאת האחרונה מאד רגישה למצב נפשי- הרי שבידוד, בושה, חרדה  ומתח נפשי יכולים להחמיר ולהגביר את הסימפטומים ולהחליש את התמודדות הגוף עם המחלה והנגיף .

לפיכך עזרה ותמיכה נפשית על ידי איש מקצוע שהוכשר ללוות אנשים חולים ובעיקר חולים במחלות קשות וחשוכות מרפא,

הנה חשובה ביותר גם נפשית וגם גופנית.לחולי האיידס והנשאים.

גם בני הזוג והמשפחה של החולים , יכולים להעזר ביעוץ ותמיכה כיצד לנהוג  ביקיריהם החולים.

אוירה ביתית טובה,

תחושת תמיכה וקבלה,

פתיחות ויכולת לדבר באופן פתוח וגלוי על המחלה על הפחדים והמחשבות הנלוים לה,

קבלת עדוד

אנפורמציה נכונה ומעודכנת

ומשמעות רגשית ורוחנית למחלה

כל אלו הנם יסודות איתנים להתמדדות מאתגרת זו

לכן, עבודה אישית,איש מקצוע מתאים יכולה להיות מאד משמעותית וחשובה.

לעיתים  קרובות עזרה ותמיכה זו יכולות להציל חיים.