סיפורו של הגוף

הגוף שלנו מלווה אותנו לאורך כל חיינו, מהלידה ועד המוות. הוא משתנה איתנו, ומשקף את הגיל שלנו, את מצב בריאותנו ואת מצבנו הנפשי, רגשי והפיזי. לרוב אנו מתייחסים אליו כאל מובן מעליו. ברור לנו שגופנו איתנו כל עת. כך איננו שמים לב לשינויים הקטנים המצטברים לידי שינויים גדולים ובולטים. אנו נותנים לטבע לעשות את שלו בלי לחשוב יותר מידי על התוצאות, או להפך מתערבים בטבע ומשנים את גופנו באמצעות פעולה חיצונית כאשר הדוגמא הבולטת ביותר לדבר הם הניתוחים הפלאסטיים. לרוב איננו מקפידים על תזונה נכונה, על פעילות גופנית ועל רגיעה נפשית ופיזית כדי לתחזק היטב את גופנו.

תחילה כתינוקות אנו חוקרים את גופנו ולומדים את סביבתנו. שלב זה מאופיין בפתיחות לגופנו ובקבלתו כפי שהוא בהנאה ובאהבה, אך מאוחר יותר אנו לומדים להתרחק ומפנים את הקשב שלנו לסביבתנו החיצונית. כמתבגרים אנו עדים לשינויים הפיזיים וההורמונליים שהופכים אותנו מילדים לבוגרים. גופנו משתנה, וכך גם אנחנו. אף שגופנו מלווה אותנו כל חיינו, אנו לומדים להיות מודעים לו רק בשלב מאוחר יחסית של חיינו, אם בכלל. לרוב אנו שמים לב רק לנקודות האזהרה החמורות ביותר, כגון: כאבים חזקים ושינויים פתאומיים בתפקוד הגופני שלנו. אבל, לגוף שפה משלו. היא שקטה ועדינה, לכן קולה נשמע רק כשמאזינים היטב. כאשר איננו קשובים לעצמנו, איננו יכולים להיות רגישים לסימנים של גופנו. פעמים רבות אנו מנותקים מהגוף שלנו ומאיתותיו. כלומר, איננו מודעים לתחושות ולתנועות השונות, כי איננו רגילים להתבונן בעצמנו, אלא להתנהג בהתאם למסרים שאנו מקבלים מסביבתנו הקרובה ומהתרבות שלנו. כך פעמים רבות אנו עסוקים בלהראות מושכים ומיניים והדבר בא לידי ביטוי בויתור על התבוננות פנימה לטובת טיפוח ההופעה החיצונית. זה אומר, שהמצב האמיתי שלנו עשוי לשקף דימוי עצמי ודימוי גוף נמוכים, בשעה שאנו מנסים לשדר לעולם את הפך המוחלט באמצעות הקפדה על ההופעה החיצונית. במקרים קיצוניים יותר חלקנו מזניחים את עצמנו לגמרי ומרושלים בהופעתנו החיצונית או משקיעים בשיפוץ הגוף ובעיצובו באמצעות התמכרות לניתוחים פלסטיים, לכדורים שונים ולעבודה כפייתית בחדר כושר. במילים אחרות, תרבותנו איננה מעודדת אותנו לראות את עצמנו כפי שאנחנו, אלא יוצרת בנו צורך ליצור מעטה אשלייתי ומגן סביבנו שאיננו מאפשר לנו להיות מי שאנחנו באמת.

כלומר, יחסנו לגופנו פעמים רבות נשען על חיקויים מקובלים במקום על התבוננות באני הפנימי שלנו. כך איננו יכולים לבטא את עצמנו בבטחון וליצור התאמה בין מי שאנחנו לבין הצורה שבה הסביבה תופסת אותנו. פער זה הוא הבסיס להעדר האיזון ולחוסר הסיפוק בחיינו. על מנת למלא את החלל, את הריק שבתוכנו, יש להקשיב לצרכים האמיתיים שלנו ולפתח מודעות לעצמנו. רק אז נוכל להנות מחיים מלאים ומאושרים. דהיינו, חשוב שניצור תקשורת גלויה ופתוחה עם עצמנו ועם הקרובים לנו כשבבסיס כל אלה עומדת קבלה ואהבה עצמית. אם נאהב את עצמנו ואת האחרים סביבנו כפי שהם ללא שיפוטיות ודעות קדומות הסביבה שלנו תחזיק לנו אהבה ותקבל אותנו כפי שאנחנו באמת. רק היכולת לתת ולקבל ללא תנאי תאפשר לנו ליצור חיבור כנה עם עצמנו ולקבל את גופנו כפי שהוא ללא צורך להסתיר ולשנות. היופי האמיתי הינו פנימי, ואילו גופנו החיצוני הוא הפתח להכרות מעמיקה יותר עם עצמנו. כלומר, רק אם נאפשר לעצמנו לפגוש ביופיו של גופנו, נוכל להתקדם להכרות אמיתית אם המהות הפנימית שלנו. התנועה שלנו היא מהחוץ פנימה, ומהפנים החוצה, כשהמטרה היא לאפשר הכרות קרובה עד כמה שניתן עם עצמנו ועם סביבתנו הקרובה וליצור התאמה בין מי שאנחנו לבין הדמות שלנו בעיני הסובבים אותנו כשהתוצאה של כל אלה הינה תקשורת זורמת וחיובית ותחושה טובה לגבי עצמנו.

הנה מספר נקודות שכדאי לשים לב אליהן במפגשנו עם גופנו. שפת הגוף שלנו מורכבת מנוכחות (דומיננטיות), מתנועות וממחוות (סימנים שמשמעותם משתנה בהתאם לתרבות, כגון: הסימן ל"רגע" או ל ok). חשוב לשמור על המרחב האישי של האדם מולנו, במקביל קיימים עוד שלושה אזורי מרחק, והם: המרחב האינטימי, החברתי והציבורי. רצוי לשמור על הליכה, על עמידה ועל ישיבה זקופה ויציבה. תנועות העיניים מרמזות על צורת החשיבה של האדם באותו הרגע. חשיבה ויזואלית מאופיינת במבט למעלה, חשיבה שמיעתית במבט לצדדים או לצד השמאלי התחתון, וחשיבה רגשית במבט לצד הימני התחתון. הידיים חשובות מאוד, כף יד פתוחה מביעה כנות ופתיחות, ואילו הסתדרת הידיים, נגיעה באף או הסתרה של העיניים עשויות להצביע על שקר. השענות על השולחן או אחיזה בידית הכסא עשויה לרמוז על חוסר בטחון, ואילו השענות לאחור כשהידיים שלובות מאחורי הראש מביעה התנשאות. כך רגישות לשפת הגוף שלנו ושל האנשים סביבנו תאפשר לנו להתאים את המסר לאדם שמולנו ולזהות את המסר האמיתי מאחורי דברי האחר.