פעם שתלמיד לוקח על עצמו משימת דיוקן - בין אם בציור ובין אם בפיסול -
אני תוהה אם הוא יודע באיזה ים עמוק הוא שוחה.
[בטוח שלכאן אתה רוצה להכנס? לפעמים- בא לי לשאול אותו...]
המורכבות הריגשית, הפרדוקסים הרגשיים שעולים בכל עבודה כזו,
הם במובן מסויים התייחסויות למורכבות ולפרדוקסים של היוצר
עם עצמו [שלא להזכיר את מורכבות התחושות שלו כלפי
מושאו של הדיוקן].
"הדמות שהשתקפה במראה לא היתה שלי. לא, הדמות נראתה
כמוני בדיוק, בזה אין כל ספק. אבל אין כל ספק גם שזה לא הייתי
אני.... אם לומר במדויק מובן שזה הייתי אני. אבל זה הייתי אני חוץ
ממני. זה הייתי אני כפי שלא הייתי צריך להיות"
(הרוקי מוריקמי "ערבה עיוורת עלמה נמה").
ג'ורג' סיגל יצר פסלים מיציקות תחבושות גבס על גבי בני אדם,
ונחשב לאחד מאבות האומנות המנוכרת העירונית. הוא סיפר
פעם שזה לא פשוט כפי שזה נראה. העבודה הלכאורה טכנית כל כך
(עטיפה בתחבושת גבס) לא עבדה היטב, אלא עם אנשים שהוא הכיר
ושהיתה לו איזו סוג של מערכת יחסים רגשית עימם.
ברקנרידג'(James Breckenridge) יוצר זיקה בן דיוקן וקניבליזם
(חישבו על שבטים האוספים גולגלות של יריביהם במסעות המלחמה).
יצירת דיוקן היא מעין הפנמה מאגית של דמות חיצונית. "וזהו בעצם
הדיוקן - סוביקט שהפך לאוביקט, אוביקט המשמר צורה ועוצמות
סוביקטיביות."
פרויד דן בדיוקן (במקרה הזה - העצמי - אבל כמובן שלא רק), כהגנה
בפני עובדת המוות והכיליון :
"...שכן הכפיל היה במקורו ערובה מפני שקיעת האני, 'הכחשה נמרצת
של כוחו של המוות' ...
יצירה זאת נעשית בתרבותם של המצרים הקדמונים מגיע לאומנות
של עיצוב דמויות מתים בחומר בר קימא.(אוטו ראנק, "המאויים")
"אין בנימצא יצירת אומנות גדולה מדיוקן גדול" (הנרי ג'ימס, "ג'ון ס. סרג'נט")
ארנסט גומבריך מדבר על אמנים שהמצוירים בדיוקנאות מעשה ידיהם
נוטים לדמות להם עצמם לא פחות מאשר לאוביקטים אותם ציירו
(The mask and the face)
"...וכך יסתבר שמה שהיה מונח על הכף מאז ומעולם הרי זו סגולתן
הרצחנית של התמונות, רוצחות הממשות, רוצחות הדגם
שלהן עצמן, כשם שהאיקונות בביזאנץ נתפסו כרוצחות הזהות האלוהית".
(ז'אן בודיאר)
דיוקן בעידן המצלמה: "הצילום גובר על הציור הממטי ביכולתו
למסור מידע חזותי(למשל על פניו של אדם),מפשט ומוזיל את תהליך
יצירתם ושיכפולם הטכני של הדיוקנאות, הופך את היצוג או ההיתיצגות
האישיים לאפשרות שווה לכל נפש...וסופם שהם דנים את כל עניין היצוג החזותי
לבאנליות פחות או יותר גמורה
"(John Berger-"no more protraits").
ואני- אני חושב על הקשר האינטימי-התהליך הרגשי שגורם לציירים ולפסלים
להתאהב במודלים שלהם
(האם אנחנו לא בוחרים באנשים האלו מתחילה- כיוון שיש שם משהו שמהדהד בנו
שיכול להתפתח ).(ציור נס ציונה)
"עד היום כשאני מתבונן באלבום הזה, דומה עלי שאני קורא רומן גדול, סיפור אהבה
שנוסך בי השראה. במאמר שהתפרסם עכשיו על ווית, מיד אחרי מותו, התפרסם גם
ציטוט רלוונטי שלו: 'האומנות מסוגלת להגיע רק אל המרחקים והעומקים
שהאהבה מסוגלת להגיע אליהם'
" (מאיר שלו על ציורי הלגה של אנדרו ווית)
"אני לא יכול לרשום כל אחד,חייבת להיות משיכה הדדית ,מה מושך בדיוק ,
אילו הייתי יודע ,לא הייתי מצייר,זו הרגשה מבפנים ,שאתה חייב
לרשום את מי או את מה שניצב מולך ויהי מה.עם גברת דנב לא
היתה אנטימיות.כשאני רואה אישה יפה,אני רוצה לרשום אותה .
אז אני רושם.כיוון שאנני יכול ללטף אותה,אני מלטף אותה במכחול
.ואני בטוח שדירר חשב כך על הנשים שצייר."
אביגדור אריכא בן שמונים,(ראיון בהארץ)28.4.09
(תודה למשה רון-"שבעה סיפורי דיוקן")