מישהו אמר פעם שכל אמנות היא געגועים לאמנות אחרת (ציור,פיסול רחובות), אני נוטה להסכים עם האמירה הזו.   להודו הגעתי ,בפעם הראשונה, עם מצלמה ורצון בלתי נלאה לגלם בצילום את כל מה שספגתי מסביב. ככל שצילמתי יותר, הלך התסכול וגבר ולמי שעוסק באומנות, תסכול הוא חדשות יום יומיות ולא בהכרח רעות. הודו פעמה סביבי בעוצמות אדירות ,בו זמניות. התצלומים שלי, איך נאמר זאת, פיגרו מאחור, הרחק מאחור.

כדי להעביר את החוויה המורכבת שחוויתי היה צורך ביותר מאשר ""Snapshots הפתרון לכך היה ,מבחינתי ,חיתוך וצרוף של כמה תמונות יחד, שאומנם בתחילה נראה גס ומאולץ, אך בכל זאת הכיל אופציה שהלכה והשתכללה, הלכה והתעדנה ויצרה שילוב והרחבה של האמירה המקורית וביטוי מדויק יותר של מה שרצתי להעביר. הצילום החל לדבר בשפת הפיסול : שימוש וצרוף של חומרים כמו שקפים, ניירות הדבקה אטומים ושקופים, סיכות מהדק ושכבות נייר צילום, שפרצו את שטח הפנים של התצלום לעבר התלת מימד.

המעבר בין הקולאז'ים הבוסריים שנוצרו בהודו לאלו המצורפים כאן התאפשר הודות להבנה שעל התצלומים שבהם אני משתמשת להיות לקוחים מתוך העשייה הצילומית שלי במשך השנים, הנושאים שחזרו שוב ושוב כמו פורטרטים עצמיים, השתקפויות, כל מה שנשא מרכיב רגשי עוצמתי, היוו נקודת מוצא טובה ויצרו את הריאקציה, כמו גם את הכפייתיות ,שנדרשה כדי להשלים את היצירה .

חוויה ייחודית לא פחות הייתה עבודת הצרוף בין קטעי התצלומים השונים, מציאת הקשרים חדשים והרחבת המשמעויות שליוותה כל  בנייה של קולאז'.  בשונה מהדגש האנליטי שליווה את פעולת צילום האובייקטים, פעולת חיבור הקולא'ז הונחתה בעיקר ע"י תחושות . זכורים לי לילות של ישיבה עם גזירי תצלומים, כשאני מחברת ומפרקת ,מנסה ופוסלת תוך כדי מה שנראה כטראנס כמעט. אט אט התפתחה רגישות גבוהה לשיווי משקל בהנחת החומרים על המצע , ורגישות לאופן שבו העין מעכלת את האינפורמציה שהוצגה כמו גם בחינת התגובות לשפע המשמעויות החדשות הנולדות מידי רגע. שמתי לב שאני נעה על ציר מעניין ,שמצידו האחד הייתה תחושה משכרת של חופש לצד תחושה הפוכה , שיש צרוף שהוא הנכון ביותר, ליצירת קולאז' מדויק .