המציאות לחוד,והחיים לחוד"- יעל
קל יותר לקבור מציאות מאשר להפטר מחלומות"-דון דלילו.
המציאות היא בשביל מי שלא יכול להתמודד עם סמים" רני(באדיבות הדר)
"אל תתנו אמון בשום דבר שאני אומרת-אני אומרת את האמת"- אורסולה לה גווין
זה מדהים לגלות אחרי משבר בחיים כמה מהר מזדעזעת תחושת המציאות שלנו,יכול להעיד על זה כל מי שחווה תאונה או פגיעה פיזית למשל ומבין פתאום שכל הביטחון שלנו במוצקות המציאות בנויה במובן רחב על החוויה הפיזית,על יכולת התנועה,או מוצקות הגוף,שלא לדבר על טראומות נפשיות ורגשיות,או ארועים המשנים סדרי עולם.לאוליבר סקס יש ספר קטן ששמו נשמט מזכרוני(כמו הרבה דברים אחרים)ובו הוא מתאר מקרה פשוט שבו הוא שובר את רגלו וכמה ארוע כזה -מערער עבורו את תחושת האחדות של העולם,ואת תחושת המציאות ואשליית השליטה בה .(לא פחות מזה דן הספר בהבדל בן חווית הפגיעה שעובר הפציינט-לעומת חווית הטיפול מצד הרופא העסוק במדדים טכניים-צילום,עדויות פיזיות וכ'-וכמה קשה לגשר בן שתי החוויות הללו-כמו שיכול לספר כל מי שעבר חוויה כזו).
נעמי שעברה את טרבלינקה ויש לה חשבון פתוח עם המציאות ויכלת ההתעלמות ממנה- אמרה לי פעם- שגם אלה שמתעלמים מן המציאות,ומכחישים אותה יודעים בדיוק ממה להסיט את המבט.(במחינתה זו עדות למה שהם הספיקו לקלוט לפני שהסיטו ).אבל אני חושב לא פחות על המנגנון הזה כסוג של מנגנון הגנה כנראה חיוני להבניית המציאות שלנו-שמרשים אותי כל פעם בעוצמתו-היכולת לא לראות את מה שאנחנו לא רוצים לראות.(אין דבר מתסכל מזה כשאתה מלמד רישום והתלמיד פשוט לא רואה,יש לו איזה "דעה מוקדמת" על איך האף בנוי או על זוית הקיר שלפניו-והוא לא מוכן לראות את הפיזיות של מה שנמצא מתחת לאפו,לפעמים אפילו אחרי שאני מבקש ממנו לשרטט על לוח זכוכית שנמצא בינו לבן האובייקט את הקו,הוא לא מוכן להכיר בו כיוון שהוא לא תואם את מה שהוא יודע-קירות בנויים בזוית ישרה למשל.) ל סבסטיאן הפנר יש ספר מדהים שאני ממליץ לכל אחד לקרוא בשם "חיי כגרמני" ובו הוא משרטט את התהליך מנקודת מבט של משתתף-וכמה בהכרח היתה זו האופציה "השפוייה" להפוך לנאצי בגרמנייה של אז(אני לא חושב שזה מקרי שמתנגדי משטר מאושפזים לעתים קרובות בבתי חולים לחולי נפש).(כמו שעושה במובן מסויים אבל באופן הרבה פחות מדוייק ונקי לדעתי ספרו של ליטל-"בנות החסד").כל הדיון הזה מוביל בהכרח לשאלות על תחושת המציאות שלנו והקשר שלה,או חוסר הקשר שלה לשפיות.
ר.ד.לאנג( "the politics of expererience" למשל) מעלה את הטענה שחווית הסכיזופרניה בנויה על מסרים סותרים לגבי המציאות שחווה החולה,פערים שאי אפשר לגשר בניהם בן מה שהוא חווה כמציאות לבן מה שנאמר לו שהיא המציאות(גם אם יש השגות היום לגבי התהליך הזה כגורם לפריצת המחלה,עדיין אני מאמין שהתאור הזה תקף לחווית החולה).וליאנט במחקר הארוך בן שישים השנה שלו על מהות האושר כותב -"הדרך הטובה להתמודד עם המציאות היא לסלף אותה"=העיוות המתמיד של המציאות הוא אחד מסימני היכר של האדם המסתגל .ישנן אין ספור עבודות סוציולוגיות המדברות על הבניית המציאות כהסכם חברתי("הצגת האני בחיי היום יום" של ארווינג גופמן למשל) .גופמן מדבר אפילו על חווית המוות כסוג של הבניית מציאות בהסכם חברתי. שלא לדבר על חווית האושר,או חוויות אחרות שברור שמעצם טיבן הן נתונות יותר לפרשנות חברתית.כל מי שהיה לבד תקופות ארוכות לבד ,מכיר את התחושה הלא מציאותית שיוצרת הבדידיות( במובן שאתה פיקציה,שהמצאת את עצמך-ריליקה) ואת התקפות המציאותית שיוצר הדיבור ולו עם עם נפש אחרת אחת.
העיסוק במציאות או במה היא מציאות (הוא למעשה אחת התמות של אומנות בכלל) קיים כמובן גם באומנות הפלסטית,ציור,פיסול. מהעבודות הסורילסטיות של דאלי,ארנסט,מאגריט. ועד לעבודות מאטה אומנותיות שמנסות להוביל את הצופה לשאלה מה היא המציאות ?וכמה ההגדרה שלה היא פוליטית ,ומסחרית כמו שעושה בשנים האחרונות בונקסי(למעלה) ע'ג קירות בכל רחבי ארופה(וגם גדר ההפרדה שלנו).גם אומנות שעיקר השראתה הוא האינטרנט שואלת שאלות כאלה(חשבו רק על המציאות החדשה שיצרו הרשתות החברתיות-ואיזו עוצמה ריגשית יש להן,וכמה הן שואבות פנימה אל תוכן ויוצרות מציאות לצד המציאות ה"רגילה")(ציור נס ציונה)
בספרות עולים בדעתי כרגע(בטח אפשר לחשוב על הרבה דוגמאות נוספות) שניים שחביבים עלי מאוד-פול אוסטר(שאצלו המיקריות,מבנה מציאויות,ושולטת בחיי האדם), וניל גימן שאחרי שאני קורא ספר משלו אני פוסע בזהירות רבה הרבה יותר גם בחצר שלי.
אין ספק שההבנה של כמה המציאות נוזלית קיימת בליבתם של כל תפיסות העידן החדש ולעיתים מובילה לאבסורד(כל פעם שאני שומע את ההטפה לראיה של המחלות כסוג של מטפורות נפשיות אני חושב על תמי שלא רק שחלתה בסרטן אלא שצריכה גם להרגיש אשמה שבהנהלותה הריגשית הביאה על עצמה ועל הסובבים אותה את הכאב הזה"(את פשוט אוכלת את עצמך-זה לא פלא" אמרה לה בפניה אחת המרפאות הטיבעיוניות .).בכלל יש אגף שלם של העידן החדש שמשתמש ברעיון שהמציאות מובנית מבפנים-מתוך האדם כדי לנטרל אשמה אמפתיה,ומחויבות חברתית(העניים יצרו את המציאות שלהם). כשאני עומד לעיתים מול הטיעונים הללו בצורתם הקיצונית אני שואל אם הכל מבפנים -בשביל מה אנחנו צריכים ידיים.המזרח מתוכו שואבות חלק גדול מהתפיסות הללו את השראתן,אומנם מדברת על הבניית המציאות החיצונית מבפנים ,אבל מראה גם כמה אימון,ומיומנות הנרכשת בעבודת תרגול בלתי פוסקת- הדבר מחייב,עד שנוצרת אותה זרימה מבפנים החוצה.("המציאות מנחמת" אמרה לי רותי וליטפה אותי על הראש כשהכירה את העולם הפנימי המעוות שלי) .
|